בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
ספרות: ראוי למאכל אדם 
 
 
אלונה דניאל

אלונה דניאל, צמחונית הבית שלנו, תמיד התקשתה להתמודד עם האדרת ההרג והצייד ביצירתו של המינגווי. מצד שני, התרגום החדש ל'הזקן והים' הותיר בפיה טעם טוב בהחלט

 
 
 
 
 
 
 
 
 
'הזקן והים' הוא הספר בו המינגווי מתרכז באחד הנושאים החשובים ביותר ביצירתו - הקשר בין האדם לטבע. זהו סיפור של מאבק בין הדג הגדול ביותר לבין הדייג הזקן ביותר שאוהב ומעריץ את יריבו, אבל חייב לנצח אותו. ברגע המאבק בין האדם לחיה, אפילו בפעולת ההרג, ראה המינגווי את האמת הגדולה של החיים, את תמצית הקיום הטהורה.

כשהיה בן שש לימד אותו אביו לצוד ולדוג. כשהיה בשנות השלושים לחייו כתב את הסיפור 'אבות ובנים', בו שחזר את החוויה. כשהיה בן ארבעים הכיר את גרטרוד שטיין וזו סחררה את ראשו בסיפורים על מלחמת שוורים, "ריקוד האדם עם המוות" – כך כינה המינגווי את המסורת האכזרית של ספרד. הוא נסע למדריד פעמים רבות כדי לראות את הקורידה ובהמשך כתב בנושא.

תיאורי הציד וההרג כמעשה הרואי הפריעו לי מאז ומעולם להתחבר לסופר הגדול והמשפיע הזה, שהמציא את העריכה הקולנועית בספרות והיה הראשון להשתמש בכמה אמצעים אומנותיים חשובים המשמשים סופרים רבים כל כך. אני מבינה היטב את מוקדי העוצמה והפגיעות שהפכו אותו למושא חיקוי לסופרים עכשוויים כמו קארבר או פול אוסטר, אבל מתקשה להתחבר להאדרתם של מסעות צייד עקובים מדם. בהיותי צמחונית ולוחמת למען חוקים האוסרים פיתום אווזים וצורות אחרות של התאכזרות לבעלי חיים, אינני רואה שום דבר רומנטי בציד, ומזועזעת מכך שמלחמת שוורים עדיין קיימת בספרד.

אבל אי אפשר להתעלם מן העובדה שביצירותיו של המינגווי, הנושא של החיבור עם הטבע הוא מרכזי. הסופר התקשה לקבל את ההתרחקות של האדם המודרני מהטבע והגיבור הספרותי האידאלי שלו היה אדם המתמזג עם הים, הנהר או היער, כמו ניק אדמס הצעיר, גיבור 'אבות ובנים'. אבל אדמס הוא דמות טראגית, בגלל הפיצול בין תודעתו האמיתית, הקרובה והקשובה לטבע, לבין היותו מקורקע לדרישות המציאות ומחויב לכל ה"הבל הבלים" של השרדן העירוני. רק לעיתים נדירות הוא מצליח לצאת לטבע ולחוש את האחדות איתו. לכן רק סנטיאגו הקשיש, גיבור 'הזקן והים', יכול להיות הגיבור האידאלי, בזכות היותו ממוזג עם הטבע באופן אורגני.

'הזקן והים' בתרגום החדש, הבהיר והמדויק מאוד של אלון אלטרס, (הוצאת ידיעות אחרונות), מהווה הזדמנות מצוינת להתוודע ולחזור אל הגיבור הזה. אלטרס העניק לזקן ולידידו הנער קולות מוחשיים ואמינים במיוחד. בתרגום הזה, ממש כמו בשפת המקור של הספר, אתה שומע את הירהורי הזקן בסירה כאילו היו וויס-אובר של שחקן אהוב, וזה בהחלט הישג גדול של המתרגם.

סנטיאגו הוא דייג מלידה, שנולד כדי לדוג את הדג הגדול ביותר. "עכשיו זה לא הזמן לחשוב על בייסבול" כך הוא אומר לעצמו בעודו יושב בסירה - "עכשיו הזמן לחשוב רק על דבר אחד. הדבר שלמענו נולדתי". כשהדג הגדול תלוי על חכתו, הוא מדבר אתו לגמרי בגובה העיניים- "דג," הוא אמר ברכות, בקול רם, "אני אשאר אתך עד שאמות". הגיבור האולטימטיבי של המינגווי יודע לאהוב את הים ולחיות אתו במעין זוגיות הרמונית ומאושרת . "הוא תמיד חשב על הים כעל נקבה, לה מאר"...

המאבק בין הזקן לדג הוא כמעט אינסופי. חוט הדייג פוצע את ידיו, השריר ביד נתפס והאוכל היחיד שיש לו הוא דגים חיים. כשנגמר הקרב עם הדג, מתחיל המאבק עם הכרישים שגוזלים מסנטיאגו את הניצחון ומשאירים אותו עם שלד ענק בקצה החכה. אבל על החוף מחכה לו הנער ומבטיח לצאת אתו לעוד הרבה הפלגות. הזקן חוזר כמנצח, כי הוא הביס את הדג, את הזקנה, את החולשה ואת הכאבים. הסיום המינורי, בו הזקן ישן וחולם על האריות שמשחקים על החוף כגורי חתולים, דווקא הוא בעיני ההישג הספרותי הגדול ביותר של המינגווי בכל חייו.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by