בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
צלם של דוגמנית אחת  

צלם של דוגמנית אחת

 
 
איתן בוגנים

שחר מינגוב מוכר ירקות ביום, ובערב מצלם את נעה. אני לא אמן, הוא מצטנע, אני פשוט מצלם ונעה והמצלמה באות יחד

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
שחר מינגוב עושה את מה שרוב האנשים עושים בימינו – מצלם - מבלי לחשוב פעמיים. העובדה שהוא מוכר ירקות בשעות היום, לא מפריעה (ואפילו מוסיפה) לאיכות ולמסתורין של צילומיו. עם אותה מצלמה, כשמולו אותה מודל, כבר שנים רבות לוחץ שחר על כפתור הקסם וגונב מהעולם רגעים חולפים. רגעים ומבטים שהוטבעו אל פני השטח של המקריות והמוכרות הנראית לעין – של הפשטות שבמעשה הצילום, לנגד תהומות הדחיסות, המורכבות והקדרות שמסתתרת בקומפוזיציה. תרשו לי לשאול, מתי בפעם האחרונה פגשתם ירקן צעיר שמצלם בכישרון? ובכלל, מה הופך עבודה כלשהי ליצירת אמנות? תגידו אתם.
 
 
איך התחלת לעשות אמנות?
"אמנות? לא נראה לי שאני עושה אמנות, אני פשוט מצלם. אבל אם תשאל אותי איך הכל התחיל, אני אספר לך".

איך הכל התחיל?
"הכל התחיל מהמצלמה הישנה שקניתי בשוק הפשפשים לפני זמן רב. אני מצלם רק בה, אין לי מצלמות אחרות. אבל הרגע בו דברים באמת התחילו לזוז היה ביום בו פגשתי את נעה, המודל שלי בצילומים. זה די מוזר להגיד בעצם שהתחיל משהו כי אף פעם לא הרגשתי באמת שאני עושה משהו מיוחד, לפעמים אולי, ובשקט".

ולמה הצילומים לא נחשבים בעיניך כאמנות?
"לא יודע, אולי כי הכוונות שלי אחרות, אולי בגלל שבשביל להיות אמן אתה צריך לחיות את זה כל הזמן. זה לא מעסיק אותי אבל זו שאלה טובה. נראה לי שבסופו של דבר דברים נקבעים באופן שרירותי. למען האמת זה לא משנה בכלל, אני מרגיש טוב עם מה שאני עושה ואמשיך לעשות בין אם יקראו לי אמן, צלם או ירקן. הכי טוב שתקרא לי שחר".
 
 
זה בטח יפתיע כמה אנשים שאתה בעצם ירקן, מה אתה חושב?
"אני עצמאי, יש לי את הבאסטה שלי וזה יותר ממה שיש להרבה אנשים שאני מכיר. אין לי על מה להתנצל, אני אוהב את העבודה שלי, את הלקוחות שלי ואת החופש שהעבודה הזאת נותנת לי".

סיפרת לי שאתה מצלם את אותה מודל כבר כמה שנים ורק אותה, זה לא מצלצל קצת מוזר בעיניך?
"לא. אני לא מכיר צלמים אחרים, ככה שאני לא יכול להצביע על דוגמאות, אבל אני בטוח שיש כאלה, ציירים אולי. פשוט לא מעניין אותי לצלם שום דבר אחר. זה כאילו שנעה והמצלמה באות יחד. קשה לי להסביר את זה אבל זה דומה לסוג של נחרצות, כאילו החלטתי או אולי הוחלט בשבילי שבנושא הזה אין מיקוחים, אין אפשרויות אחרות. המחיר הוא כזה וזהו זה. כמו שאתה אוהב לשתות קפה בבוקר ואף אחד לא ייקח ממך את הקפה הזה, ככה זה אצלי".
 
 
 
אתה מתאר סוג של התמכרות, לא?
"תקרא לזה איך שאתה רוצה, אני לא מאמין גדול בהגדרות ומילים. היחסים ביני לבין נעה הם כמו של ידידים טובים, אחרת זה לא היה עובד. אני משלם לה כסף ומעולם לא ניסיתי ולא רציתי שהעניינים בינינו יחרגו מהצילום. לפי דעתי היא מדהימה".

אומנם זה יהיה קצת מוזר לדבר על השראה כשאתה מצלם את אותה אישה שוב ושוב, אבל איך עובדת מערכת ההחלטות שלך?
"שגרה. אני קם כל יום באותה שעה, שותה את אותו קפה ועושה פחות או יותר את אותם דברים. יש ימים יותר טובים ויש פחות, אבל כל יום אחרי שאני מנקה וסוגר את הבאסטה, אני הולך לשבת עם השכנים, לדבר ולשתות משהו. עם נעה אני נפגש תמיד כל ראשון ושלישי בערב וביום שבת בצהריים".

תסלח לי על ההצצה אבל שמתי לב שחרוט השם ורמיר על גב המצלמה שלך, למה?
"זה סיפור מעניין דווקא, במיוחד אם אתה מאמין בגורל. אני ממש לא. לא ידעתי מי זה ורמיר כשקניתי את הניקון, חשבתי שזה השם של בעל המצלמה הקודם. ולא השתמשתי בה מעולם עד לאותו יום בו גברת רוזנקרנץ, אחת מהלקוחות הקבועים שלנו בבאסטה, רצתה להסתכל על המצלמה, הבחינה בשם מאחור, וסיפרה לי עליו. באותו יום הלכתי לחנות הספרים ליד ביתי, ומצאתי ספר של ורמיר, ובאותו יום, באותו רגע, תאמין או לא, ראיתי את נעה בפעם הראשונה. היא עבדה בחנות הספרים. ככה יצא שהמצלמה הזאת צילמה מההתחלה רק את נעה".
 
 
אז מה בין ורמיר לצילומים שלך?
"תחליט אתה".

ובכל זאת
"אם אתה רוצה למצוא דמיון בין הצילומים שלי לציורים שלו בבקשה. אפשר למצוא קשר בין כל הדברים שבעולם, ככה שמיותר לדבר על זה מלכתחילה. מה שכן, מספרים שוורמיר השתמש בקמרה אובסקורה, אני לא מאמין לזה, הוא לא היה צריך את זה".

מה זאת אומרת?
"הוא היה גאון. הוא היחיד שכשאני מסתכל על הציורים שלו, אני ממש רואה אותו עומד מאחור, מצייר, נושם, מדבר ומסדר את התפאורה לציור. אפשר להגיד שהעיניים שלו עבדו כמו צמצם של מצלמה, עם המהירות והחשיפה והכל. הוא לא היה צריך קופסא עם חור בשביל לצייר, הכל כבר היה בתוך הראש שלו".
 
 
בתור ירקן, איך אתה במטבח?
"אני מאוד אוהב לבשל ומשתדל להיות במטבח כמה שיותר. נדמה לי שהביצועים שלי לא רעים בכלל. היום חשבתי על זה שאני מבשל בדיוק כמו שאני מצלם – בלי מתכון, בסרבול של לקחת מה שנמצא במקרר ובהסתמכות על איזושהי מקריות. זה מצחיק אבל ככה גם יוצא לי לכתוב".

אתה כותב?
"קצת. רוצה לשמוע?"

בשמחה

"איש מקל חייך
כשראש אדום נתן לו
את המטרייה ששכח
(לראש אדום כמובן היו רעיונות זדוניים משלו)
איש אדום עזב
התרטב עם איש מקל החליף צדדים
(איש מקל הבין והתרגש)

והוא, איש מקל
הסתכל למגע
חיכה
(עצר מלעשות את מה שעשה)
ונאנח
רק מגבת קטנה
נתנה תקווה לגשם שבחוץ".
 
 
אתה זוכר את החלום האחרון שלך?
"כן בטח, יש לי את אותו חלום כל יום. אני נמצא בכנסיה גדולה וגבוהה מאוד. אני הולך לאיטי בשלווה ופתאום קהל גדול של מתפללים מתקרב אלי. אני עוצר והם מתקרבים וזה כאילו שאני נטוע במקומי ולא יכול לזוז. באופן מפתיע האנשים פשוט חולפים על פני, מסתכלים, מחייכים, בוכים, כל מיני. הם עוברים אותי ושוב פעם אני נשאר לבד ומגלה שאני עומד על מין גשר בטון צר מאוד ומתחתי יש תהום כל כך עמוקה שאני מתעורר מיד. כנראה שיש לי פחד גבהים".
 
 
שחר מינגוב ממליץ:
שומר טרי מתובל בשמן זית, מיץ לימון ושמיר קצוץ
כוס של חצי תפוז סחוט וחצי רימון, בדוכן של אפרים בדרך יפו
בירה וארוחה ביתית ב'מפגש אלנבי'

שחר מינגוב מציג את הצילומים האחרונים שלו בדרך מנחם בגין 3. מומלץ לתאם פגישה מראש (בשעות הערב).
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by