בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
אנטישמיות זה הכי אחי 
 
 
לילך וולך

למרות השם הפופוליסיטי, הסדרה 'אנטישמיות לא מה שחשבת' הצליחה לפרוט ללילך וולך על הרגש הלאומי

 
 
 
 
 
 
 
 
 
ראשית כל, לא ברורה הכותרת המועתקת מעולם הפרסומאות. למה בדיוק הכוונה בטענה שאנטישמיות היא לא מה שחשבנו? האם מישהו חשב על אנטישמיות כעל חופשה בפירנצה?

בטפיחת השכם העצמית והזחוחה שהעניקה לעצמה הרשות השנייה בקוראה לסדרה –"סדרת תחקיר איכותית", היה עליה להשקיע עוד רגע מאמץ, ולא, הפעם לא בלחדור למעמקי הפריפריה או לרצות את ההורים האנתרופוסופים, אלא פשוט בחשיבה לוגית ובמתן קרדיט לאינטליגנציית הציבור מבלי לשווק סדרה העוסקת בשנאה גזענית כאילו הייתה מערכת ריהוט לסלון.

בספרו האחרון של מאיר שלו, 'פונטנלה', מצוטטת אחת הדמויות כאומרת ש"אנחנו, היהודים, אנחנו כמו זבל, כשמפזרים אותנו, אנחנו מדשנים את העולם, אבל כששמים את כולנו במקום אחד, אנחנו ערימה של חרא". זה מצחיק אותנו, כי זה משפט משעשע, אבל גם כי בלב ליבנו אנחנו מאמינים שאנחנו באופן אישי דווקא בסדר גמור – אבל השכן עם האשפה המטפטפת, הוא דווקא סיבה לא רעה לפצוח ברצח עם. גם בי אין איזושהי חיבה גורפת לתופעות ישראליות שאני מנדה את עצמי מרצון מהן, אבל מפחיד לגלות על עצמך, עד כמה המנגנון העקרבי המתאבד מתקתק בתוכך. בתוך רובנו, המכריזים על עצמו כאזרחי העולם הגדול, יש איזושהי נטייה הרסנית שכזו - כדי להשתייך לחבר'ה הגדולים, המנצחים, הלבנים והעשירים, אתה מקריב משהו מעצמך. זהו חוק ההישרדות, ואנחנו כמו רבים לפנינו ורבים אחרינו, מצייתים לו.

מעבר לעובדה המטרידה שאנטישמיות היא בדיוק מה שחשבנו, יש עדיין את הנקודה המורסתית של כולנו – זו תמיד תגרום לנו לחטט בקיסם בפצע כדי שאף פעם לא יגליד באמת, היא תגרום לנו להזדעזע ב-2005 משימוש בתמונה של אנה פראנק כדי לקדם בר תל אביבי אופנתי. ואולי בצדק – אולי באמת מי שנפרד מההיסטוריה שלו בקלות רבה כל כך, סופו להביא על עצמו כליה. ואולי זה מנגנון נגדי לזה שמתקתק בתוכנו ויגרום לנו להכיש ארס רק לעצמנו בשעת מצוקה. אין לי תשובות באשר לזה, רק תהיות.

ברור שגם כיום, 60 שנה לאחר השואה, אנחנו לא עומדים בזכות עצמנו, והזהות שלנו נגזרת ממי שמאיים עלינו, ומכל הדברים שאנחנו טוענים על עצמנו שאנחנו לא. אנחנו לא נאצים, אנחנו לא דכאנים, לנו יש את בג"צ, לנו יש את צה"ל, לנו יש "פקודה בלתי חוקית", מדיניות טיפולי פוריות גמישה והומניסטית. כל אלו נכונים. הם גם יותר מרצף אסוציאציות – הם קשורים בשרשרת לא ניתקת לזהות שנבנתה מחדש לאחר שהתרסקה באירופה. כל האמירות האלו על עצמנו נכונות, יש עוד אמירות, נכונות לא פחות והפוכות לחלוטין. איך כל זה קשור לאנטישמיות? בפעם הבאה שאתם בחו"ל, ומצניעים את המגן דויד או הופכים את חולצת ה"קרבי זה הכי, אחי" שלכם, או להיפך – פוסעים אין א גיא אריאלי סטייל, עם החזה זקוף, והישראליות מתפרצת כמו זיפים טריים – תשאלו את עצמכם, איזו סוג ישראליות האנטישמיות בנתה אצלכם.

נפתלי גליקסברג, הבמאי והמראיין של "אנטישמיות, לא מה שחשבת", הוא מין ישראלי מעורבב- מחוספס וישיר, ובו בזמן מסתובב עם פצע מדמם שתובע את הרפואה שלו. מבין מצויין גרמנית אבל מתעקש לדבר עם הניאו נאצי באנגלית, משל – אם קשה, שלכולם יהיה קשה. הוא מסתובב ומחפש אמת ישנה, עם ריח לא טרי. ובכל זאת, גם אם זה אמוציונלי לחלוטין מצידי, ואין פה ביקורת איכות –
בדיון הפנימי ביני לבין עצמי וביני לבין סובבי, אני מעדיפה אלפי גליקסברגים, כל זמן שהם אינטליגנטים, שיבואו וישאלו את אותן שאלות, שוב ושוב. כדי שמי מאיתנו בבוא הדורות, יוכל באמת להרגיש כאזרח העולם הגדול. אם לא אני, אז אולי ילדיי.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by