בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
פגע וברח 
 
 בן בן רון   
 
איתן בוגנים

האמן בן בן רון היה כבר בשני פיגועים וגם מצא לב פועם של אדם על המדרכה, אבל הוא לא מפחד להסתכל לזוועה בלבן של העיניים

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
בן בן רון הוא האדם והצייר הכי אופטימי בו נתקלתי בשנים האחרונות. הוא כזה לא רק בגלל השמחה הגלויה שעל פניו אלא מכיוון שהוא מסתכל לזוועה שבחוץ ולצד האפל שבו ישר בלבן של העיניים, עם הרבה פחד ולא פחות אומץ. במקום ללכת לטיפול, בן רוקח מכל הרעש והתזוזות, אמנות כנה שמעזה ומנסה, שנושמת עמוק את רוח הזמן, שנאבקת. הציורים של בן בן רון הם כאלה שלא מתביישים להודות בעצם קיומם. נהפוך הוא - בכל עפעוף ומצמוץ הם מתפוצצים בפרצוף, בכל פעם לחתיכה אחרת.
 
 
מהיכן באה לך המוזה?
"אין לי תשובה לשאלה כזאת. להיות צייר זה בין לשחק אותה אלוהים לבין זה שהמורה שלי בכיתה ג' אמרה לי שאני יודע לצייר. בסופו של דבר זה קיום נוסף, מציאות מקבילה, אופציה לעשות את מה שאתה רוצה."

ומהו הטריגר שמפעיל אותך?
"כל מה שנוגע למובן מאליו הופך לטריגר של רצון לשינוי. אני לא מאמין גדול באמנות שמשנה דברים, אבל היא פותחת חלון, לפחות לעצמי."

מה אתה עושה עם עצמך בדרך אל החלון?
"אני מנסה להאיר איזה מצב שהוא די קונוונציונלי באור אחר. המניע שלי לעבודה הוא ההתמודדות שלי עם פחדים, עם דימויים שאוצרים פחד, כמו דימויים של מבוקשים מפוצצים לחתיכות למשל. יש גם דימויים לא מצולמים שאין להם קיום חוץ מטקסט מסוים, סיפורים שאתה בעצם רק יכול לפנטז אותם, לבנות לך בראש סצנה קולנועית על איך קרו הדברים. למשל, הסיפור על הזוג שנסע ללוד לחפש סמים. הם שאלו איזה בחור ערבי לאן להגיע והוא לקח אותם לאיזו פינה חשוכה. שם אנסו את הבחורה ונתנו מכות לגבר. זה מקום בו לנרטיב אין תיעוד."
 
 
המקורות שלך נובעים מניסיון אישי או מטקסטים כאלה ואחרים?
"המקור שלי הוא מוות טראומטי, חידלון אסתטי בו הגוף מאבד את הצורה שלו. בחיי הקצרים יצא לי, אני לא יודע איך, להיות בשני פיגועים, ובכל פעם נרשמה לי תחושה שהיא רחוקה מאוד ממה שמתארים בדרך כלל. בפיגוע במחנה יהודה ראיתי אנשים צוחקים מבהלה. נראה להם מוזר שהם בורחים עם קבוצה של אנשים והם עדיין בחיים, אז הם צוחקים. במציאות הישראלית ההדחקה של הזוועה מובילה למקום של הומור בתור סוג של התמודדות. בפיגוע אחר באלנבי, הדבר היחיד שאני זוכר מהפיגוע הוא שמצאתי לב פועם על המדרכה. יש בזה משהו שקשה לתפוס. איך אומרים? יותר מדי טוב בשביל להיות אמיתי. היום יותר מסקרנים אותי מקומות שיש בהם יותר מרחק ושאתה יכול רק לדמיין אותם, אסונות מרוחקים."

והאמנות היא סוג של תראפיה כנגד כל האלימות?
"אני לא מקבל תרפיה מאמנות. רוב המפגשים שלי בסטודיו הם פגע וברח. כמה שעות ואני יוצא על ארבע, רוצה לברוח משם כמה שיותר מהר."

אז מדוע להתעקש?
"מהרגע שאתה עושה אמנות, נוצרת מין מערכת חיים נוספת. אתה יכול תמיד לברוח בין שתי המערכות. אבל גם ככה בחיים הכל מרגיש כמו תאונה שצריך לתקן אותה."

מה בדיוק עובר עליך בסטודיו?
"אני טס עם האופניים שלי לשם, פותח את הדלת וזורק את האופניים. המעבר בין החיים לאמנות הוא ישיר. אין הפסקות. אני אוהב את הדופק של המאמץ הגופני כשאני נכנס לעבודה. בסטודיו אני שומע הרבה מוסיקת טכנו. יוצא שזו עבודה מפוקסת, פיזית ומאוד אינטנסיבית. הרבה פעמים אני מוצא את עצמי מדבר אל הבדים אם הם מעצבנים. וכשזה נגמר זה נגמר, עדיף לעזוב את זה."
 
 
 
ומתי אתה עוזב את זה?
"המקום שאני עובד בו הוא מקום של גודש, של בד עמוס נורא. גם כשאני מצייר אני פרנואיד. בסופו של דבר, מערכת היחסים שלי עם הבד היא מערכת של התגברות על פחד. יש משהו בבד שמפיל אותך אחורה הרבה פעמים - ביחס לתולדות האמנות, לרלוונטיות שלו, וכולי. הוא לא משאיר לך הרבה ברירות. האמת היא שזה אף פעם לא נגמר. רוב העבודות שעל הקיר נמצאות שם כי פשוט נגמר המקום על הבד או בסטודיו."

מה עם אופטימיות, קצת אהבה?
"אם יש משהו שמעניין אותי אצל אנשים זה שהחזות שלהם לא תואמת את מה שהם בפועל. כשהייתי בסוף התיכון הייתי נוהג לבלות במקום בחיפה שהיו מתקבצים אליו אנשים מבוגרים. רק במבט לאחור אני יודע עכשיו שכולם היו בטיפול פסיכיאטרי עם שוקים חשמליים וכל השאר. כלפי חוץ, לא יכולתי לזהות את זה. הם נראו תמימים לגמרי. שלוש שנים ביליתי שם יום אחרי יום והרגשתי כמו בבית. באיזשהו אופן אני מרגיש שהאופטימיות והאהבה שבי הם תמיד תוצאה של מראה וחושך אינסופי. זה המקום שבו אתה מכיר את הצד האפל שבך ומסוגל באמת לפתח אופטימיות ואהבה כלפי עצמך. אני מעדיף את המצב הזה בו אתה שופט משהו ממקום מוכר לך. בגלל זה אני מעדיף לנסות על עצמי כמה שיותר דברים."

איזה סוג של דברים?
"ניסיתי הכל. אתה לא יכול להיות בשליטה מבלי באמת לאבד שליטה לפני. כמו שהרשיתי לעצמי לנסות כל סם אפשרי, נתתי לעצמי גם את האופציה לחיות במנזר בהודו לכמה חודשים."
 
 
למרות הקדרות שדיברת עליה, אתה נראה לי די עליז עכשיו.
"כן, יצא עד עכשיו די שחור, עוד תחשוב ששתיתי כמה בירות לפני שהגעתי. באמת רוב הזמן אני די מבודח מהחיים."

החיים בעולם האמנות הישראלי גם מבדחים?
"אני רוצה שהדברים שאני עושה יעברו את הרף של אנשי האמנות. זה הרבה יותר אפקטיבי כשנוצר דיבור על אמנות מחוץ לגבולות הביצה התל אביבית, כבר יש לך רווח. יש משהו באמנות שהוא לא מנחם. אנשים הולכים לקולנוע ותיאטרון, רואים ארץ נהדרת והדבר האחרון שבא להם זה לראות תערוכת אמנות שהם לא יכולים לתקשר עימה."

אתה יכול לתקשר בחזרה לילדות ולחשוב על מאורע שהשפיע עליך?
"לשתי האחיות שלי, כשהיו צעירות, היו מלא חברים. אני זוכר שהחבר של אחותי התאבד בגללה כי היא זרקה אותו. הכינוי שלו במשפחה היה פתק, למה אני לא יודע. ומסתבר שפתק, בגלל אהבתו הנכזבת לאחותי, זינק מהקומה האחרונה של אוניברסיטת חיפה כשהוא צועק לכל אורך הדרך – וואאאא.. החבר של אחותי השנייה ירה בעצמו באקדח הישן של אבא שלו שני כדורים, אחד בפה ואחד ברקה, ומשניהם הוא יצא חי. אלו שתי מקומות שאני יכול למתוח את עצמי ביניהם – בין המוות האולטימטיבי לצחוקו המהדהד של הגורל. המסקנה: עדיף לקפוץ."

מה היית רוצה לראות בעתיד הוורוד?
"אני מנסה לחשוב על עתיד ורוד ולא מצליח. כל מה שעולה לי זה לעבור למדינת עולם שלישי ולהיות שם עשיר."

הרגלי הגלישה של בן בן כוללים:
סנאפ של זוועות ומרוטשים. תמצאו לבד.
האינדקס החדש של אמני הארץ.
וכל מה שתמצאו בגוגל על האמן דניאל ריכטר.

בן בן רון מציג עבודות חדשות בגלריה 'ביי ארט פרוג'קטס'. הפתיחה ב-14.4.

איה בן רון, אחות של בן, מציגה אף היא עבודות חדשות בגלריה שלוש.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by