בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
דו"ח אביב 
 
 `הארכיטקט שלי`   
 
ליאת הרט

ליאת הרט ביקרה בפסטיל הקולנוע דוקאביב וחזרה עם כמה תובנות: מה כדאי לראות, מה לא כדאי לראות, ובאיזה אולם הצופים מחליקים מהכסאות?

 
 
 
 
 
 
 
 
 

'הארכיטקט שלי'. בימוי: נתנאל קאן

'הארכיטקט שלי'
 'הארכיטקט שלי'   
לנתנאל קאן היה יופי של סיפור והוא הצליח לעשות מזה יופי של סרט, וזה לא פשוט כמו שזה נשמע. קאן הוא בנו של לואי קאן, אחד הארכיטקטים החשובים והמשפיעים ביותר במאה ה-20, והסרט הוא מסע אישי שלו, חיפוש אחרי האב שלא ממש הכיר. מסתבר שקאן האב, שעטף את חייו האישיים במעטה סמיך של מיסתורין, זיגזג בין שלוש משפחות: הוא היה נשוי במשך 50 שנים לאסתר, ולזוג היתה בת משותפת, הוא ניהל רומן עם ארכיטקטית עמיתה, אן טינג, וגם היא ילדה לו בת, ולבסוף אף ניהל מערכת יחסים עם אימו של הבמאי, הרייט פטיסון.

סיפורו של בן שמתחקה אחרי אב שבחר שלא לחיות במחיצתו הוא נקודת פתיחה ריגשית מצויינת. קאן מצליח לשזור את הזכרונות המועטים שלו מאבא (בהם הוא נאחז באופן ילדי נוגע ללב), בסיפור הביוגרפיה האישית של אביו ובתיאור מי שהיתה כנראה הפילגש המשמעותית ביותר שלו – העבודה. הוא נפגש עם ידידים ואויבים של אביו (כולל הארכיטקט פרנק גרי, שמדבר על אביו בהערכה של תלמיד), ודמותו של האב הולכת ונפרשת בפנינו: מהגר יהודי קטן ומוזר, בעל פנים מצולקות, שגילה את הסגנון הייחודי שלו רק בגיל 50, ושיחסי אנוש, איך לומר, לא היו הצד החזק שלו.

'הארכיטקט שלי' הוא יותר סרט על הבן מאשר על האב, שנכח באופן מובהק כל כך בחלל עד שהעדרו בחייו של הבן מכאיב עוד יותר. במובן מסוים, הבניינים שבנה אביו, ושבעקבותם נוסע הבמאי בעולם (כולל קפיצה קטנה לירושלים, ושיחה עם טדי קולק בן ה-90), הם יריביו של הבן. הוא מנסה לאמוד אותם כדי לדעת האם אפשר למצוא בהם, איכשהו, הצדקה לבחירות שעשה אביו. הפגישה שלו עם חבר ותיק של אביו, על ספינה ז'ול ורנית מטורפת שתיכנן האב (מעין גירסה מציאותית של הספינה של סטיבן זיסו בסרטו של ווס אנדרסון 'עמוק במים') והשיחה שהוא מנהל ביעדו האחרון במסע בדקה, בנגלדש, על רקע המבנים המונומנטליים שתכנן אביו, מרגשות במיוחד.
נתנאל קאן פוגש את אחיותיו למחצה ומבקש לדעת האם, מעבר לקשר הדם, הם באמת משפחה. הוא גם מתעקש לשאול את אימו איך זה שהיא עדיין מאמינה, אחרי כל השנים, שלואי קאן היה בדרך אליה, בדרך לעזוב את אישתו, כשמת מהתקף לב בשירותים של תחנת רכבת בניו-יורק. זה היה הסיפור שעליו גדל הבן. "זה מיתוס שנוח היה להיאחז בו", הוא אומר לה, אבל כשהאישה שגידלה אותו לבדה ונשארה לבדה אחרי מותו של אביו מישירה מבט למצלמה ושואלת "אתה באמת חושב כך"? הוא נאלץ להשאיר את השאלה ללא מענה.
 

'מונדווינו' בימוי: ג'ונתן רוסיטר

'מונדווינו'
 'מונדווינו'   
לרוסיטר היה כנראה רעיון מעניין – לחשוף את מה שמתרחש מאחורי הקלעים של תעשיית היין הגלובלית. גם כאן (איפה לא, בעצם) האמריקאים באים, וכל הייננים בבורדו ובורגונדי, שעושים יין כבר מאות שנים, צריכים פתאום להתרגל ל'רופא יינות' שמדבר בטלפון הנייד באוטו כל היום, וקופץ כל כמה דקות לאיזה יקב להציע לבעלים לעשות 'מיקרו חימצון'.

לזכותו של הסרט יאמר שהוא מנסה להראות את שני הצדדים של התופעה. הסרט מציג במלוא מגוחכותם את האמריקאים שמממתגים כרמים בכל כוחם ואת מבקר היינות, רוברט פרקר, שביקורת שלו משפיעה על מחירי היינות בעולם ושנוטה לדבר על עצמו בגוף שלישי אבל כך גם הצרפתים השמרנים והסנובים שלא מסוגלים לקבל את העובדה שהשמש כבר לא זורחת יותר מהכרם שלהם.

אבל המחיר שצריכים לשלם הצופים כבד מידי – שעתיים ורבע של מעברים תזזיתיים בכל רחבי העולם, עוד ועוד דמויות שאומרות די אותו דבר, ומצלמת כתף רועדת עם זומים לא ברורים לחלוטין הישר לתוך האישון של הדוברים הם בערך שעה וחצי יותר מידי של הסיפור הזה. אם כבר סיור בנאפה ואלי, צאו בעקבות 'דרכים צדדיות' של אלכסנדר פיין.
 

'בחשיכה' בימוי: סרגיי דבורצבוי

'בחשיכה'
 'בחשיכה'   
לדבורצבוי לכאורה אין סיפור בכלל, אבל איזה יופי של סרט. איש זקן ועיוור חי בדירה קטנה ועלובה בפרברי מוסקבה, עם חתולה לבנה שהיא גם חברה וגם אויבת. את ימיו הוא מבלה בקליעת שקים מחוטים, והחתולה מסבכת את חוטי הצמר, מפילה דפים מהמדף ומזנקת ממקומות לא צפוים. באביב, כשהוא יוצא החוצה ומציע חינם אין כסף את השקים שקלע כל החורף מסתבר שאין להם דורש. הזמן חולף והזקן חוזר לפרום חוטים, לקלוע שקים, ולקלל את החתולה.

40 דקות שבהן לא נאמר במפורש דבר על מורשת סובייטית מתפוררת, על סולידריות חברתית נפרמת או על בדידות, אבל הכל נמצא שם. העשיה הקולנועית ברורה - המקליט נכנס לפריים, הזקן ממתין לפני שהוא מדגים את קליעת החוטים ושואל "להתחיל עכשיו?", והסאונד (קולות הילדים שמשחקים בחוץ או יללות החתול) אקספרסיבי ומודגש. ומתוך הקולנוע המוצהר הזה צומחת אמת גדולה.

(ככל הידוע לנו לא צפויה הקרנה נוספת של 'בחשיכה' במסגרת הפסטיבל|)
 
 

והערה אחרונה, פרוצדורלית אבל חשובה:

 
אם אי פעם יציע לכם מאן דהוא כרטיס להקרנת סרט באולם 'אשכול פיס' של הסינמטק, פשוט תגידו לא. מסך הקולנוע הקטן ניצב על גבי במה. הצופים יושבים על כסאות פלסטיק כחולים, שהמושב שלהם נוטה כלפי מטה, כאשר לא ברור מה גרוע יותר – להישאר על הכסא האיום או להחליק ממנו.

לאתר דוק אביב
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by