בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
בגלל המוסיקה  
 
 
מגזין חיים חדשים

"אלמלא החיים, או יותר נכון המוות, שהתערב בחיים שלי לאורך ‏השנים, לא הייתי כותב בכלל שירים לאומיים או שירים של שכול"'. ראיון עם אהוד מנור שפורסם לראשונה במגזין "חיים חדשים"

 
 
 
 
 
 
 
 
 

זה לא 'אחינו הצעיר יהודה'

(הראיון נערך לפני כחצי שנה)

לפני שלושה שבועות נולד לאהוד מנור נכד רביעי, אורי. זה קרה חודשיים אחרי שאחיו הבכור, זאב, חקלאי מבנימינה, התאבד בגיל 67. בתקופות קשות שכאלו מנור שמח להיאחז במשפחה כדי להמשיך קדימה. "כל נכד שנולד זה כמו אינפוזיה", הוא אומר, ‏"והם מגיעים כל כך בזמן. לפני חמש שנים, כשאובחן אצלי סרטן ריאות, נולד נכדי הראשון, עידו, והוא היה האינפוזיה הראשונה. הרצון לחיות ולראות אותו גדל, הידיעה שאתה פשוט חייב להיות שם, היא תחושה מאוד חמה וחזקה. ואז אתה חייב להמשיך ולהאמין ולקוות לטוב. ואני מאמין בטוב, למרות שאני כבר לא מבוהל מהרע".

מבחינת מנור, שהקיץ חגג 62, הוא שואב כוח מהשירה והמשפחה. נכון, חלק מהשירים שלו כבר הפכו לסמלים לאומיים, הוא קיבל את פרס ישראל, יש לו דעות פוליטיות מוצקות ולא תמיד פופולריות, והוא בכלל חי בעיקר מהתיאטרון, אבל איכשהו השיחה אתו חוזרת תמיד לשירים, ולאירועים המשפחתיים, שנשזרים אחד בשני. את בתו הוא מזכיר בתור "גלי, מ'גלי, גלי'", על אמו הוא מספר דרך 'יליד הארץ' ("אמא, זה השיר הוא לך") ואביו, שנפטר בגיל 47, כשמנור היה בסך הכל נער, הוא 'מישהו', ש"דואג לי שם למעלה".

"היום נראה שכתבתי שירים לאומיים, אבל אני מרגיש שכתבתי שירים נורא נורא אישיים", אומר מנור. "גם 'אין לי ארץ אחרת' זה לא 'אין לנו ארץ אחרת', ו'אחי הצעיר יהודה' זה לא 'אחינו הצעיר יהודה'. זה משהו אישי לחלוטין, אבל זה נגע באופן אישי בפרטים ישראלים שקודם התייחסו אליהם כמו אל איזה עדר, כמו אל קבוצה גדולה חסרת פנים.

"אלמלא החיים, או יותר נכון המוות, שהתערב בחיים שלי לאורך השנים, לא הייתי כותב בכלל שירים לאומיים או שירים של שכול וכאב, מפני שמה שרציתי לכתוב זה רק את 'ברית עולם'. אלא שפה, בארץ הזאת, גם אם אתה מחליט שמשאת חייך זה לכתוב שירי אהבה, מגיע הרגע שבו אתה צריך להוציא את עצמך מעולם החלומות, ולהשתמש באמצעים שלו כדי להביע משהו אכזר".

הפעם הראשונה שבה הכאב הפרטי של מנור הפך לסמלה של תקופה היתה לאחר שכתב את "אחי הצעיר יהודה", על מותו של אחיו במלחמת ההתשה, כשהוא רק בן 19. מנור היה אז בן 27, נשוי ועם בת בכורה. "כשכתבתי את השיר התייסרתי קרוב לשנה, גנזתי אותו, בכיתי ולא ישנתי בלילות. המשפט 'האם אתה שומע, האם אתה יודע' רדף אותי. שנאתי את עצמי על זה שאני כותב שיר על מותו של אחי. עכשיו זה נראה לי הדבר הכי טבעי, אבל אז לא הראיתי את השיר אפילו לאמי, כי פחדתי מהתגובה שלה, ורק כשהוא יצא לרדיו הזכרתי אותו בפניה, למקרה שהיא תשמע אותו. אלא שהיא כל כך היתה מיואשת ועצובה שזה לא הגיע אליה באמת. ואז היא שמעה את השיר ברדיו, כשהיא היתה לבדה בבית, התקשרה אלי ונורא בכתה והתרגשה, ואמרה תודה, ושעכשיו יזכרו את יודל'ה כמו שצריך. וזה לא משהו שהעסיק אותה קודם, איך יזכרו אותו. גם התגובות שקיבלתי ממשפחות שכולות היו מדהימות ומרגשות. עד היום ניגשים אלי אנשים אחרי הופעות, ואני כבר למדתי להכיר בעיניים את אלו באים להגיד לי 'אני אח שכול'. היו אפילו כאלו שאמרו לי 'הייתי עם אחיך בצבא' או 'הייתי בטנק שלו'. רגעים כאלו גורמים לי להתפרץ בבכי. וברגע שנשבר המחסום הזה, וקיבלתי תגובות חמות גם בתוך הבית וגם מחוץ לו לדברים האישיים שכתבתי, העולם שלי השתנה".

בחודש מאי השנה, כשאחיו שם קץ לחייו, היה מנור בעיצומו של מסע הופעות במקסיקו עם אשתו, עופרה. בשל אירוע רפואי שעבר על עופרה, השניים אפילו לא יכלו לחזור לארץ להלוויה. ‏"עברתי שבוע גיהנומי, ומזלי היחיד, פרט לכך שאשתי היקרה היתה אתי שם, זה שיכולתי לכתוב. חיברתי שיר שחנן יובל הלחין אחר כך, בשם 'זאב זאב', וכבר בשם יש את העניין הזה של האזהרה. השיר מסתיים בשורה 'טרוף טורף זאב', ויכול להיות שיגידו לי שזה מלוקק ונחמד מדי, אבל או.קיי, זה החיים שלי, עם כל הטוב והרע שבהם. ‏"גם כשחזרתי לארץ, הדבר האחרון שעניין אותי זה לדבר על מותו של אחי בתקשורת, וחשבתי שאני לא יכול לתת את עצמי כל הזמן, שכולם יידעו עלי את הכל. אבל החום שקיבלתי בכל מקום היה כל כך בלתי רגיל, שבשבילי תל אביב הפכה לבית אחד גדול. הלכתי ברחוב ואנשים שלא הכרתי חיבקו אותי ובכו על כתפי. זה נורא מרגש, זה לא קל, אבל אני בטח לא יכול להתלונן על זה. אף פעם לא הרגשתי זר, ואני מרגיש שאוהבים אותי, למרות שאני יודע שאני הולך על חבל דק ומתוח כשאני חושף את עצמי, כמו שהייתי אומר לאמא שלי שלא תשוויץ בי כל כך, כי יום אחד אני אהיה קשור לאיזה משהו מביש והיא לא תדע איפה להסתיר את עצמה. בסופו של דבר, אין לי ברירה, אני חייב להמשיך לכתוב".‏
 

את התרגום ל'אי שם בלב' כתבתי בתיכון

 
אהוד וינר נולד וגדל בבנימינה, בן אמצעי להורים שעלו לארץ מרוסיה הלבנה. את שמו החדש קיבל כשהחל לעבוד ברדיו, והתבקש לבחור שם עברי. חברו, ירון לונדון, הציע לו את השם מנור, ואף הכריז עליו ראשון, כשפתח את התוכנית המוסיקלית שהגיש בהודעה "העורך היום - אהוד מנור". קריירת הכתיבה שלו התחילה בגיל צעיר מאוד, עם מאמרים בנוסח "בנימינה בת שלושים" ל"דבר לילדים". בסביבות גיל 14, התחיל מנור לכתוב תרגומים לשירים אמריקאיים שאהב. "הייתי יושב על המרפסת ושר לעצמי את אלה פיצ'גרלד ושירים של גרשווין באנגלית, וזה לא הלך כל כך טוב עם הסביבה בבנימינה, אז התחלתי להמציא מלים בעברית לשירים שאהבתי. יום אחד התחלתי לחשוב על מלים לשיר של ארווין ברלין שמתחיל ב-‏'‏eaven, I'm in Heaven‏', והגעתי ל'עדן, זה גן- עדן', ואז, כשהגעתי לזה, ידעתי מה אני רוצה לעשות בחיים. אני זוכר בבירור את הרגע הזה, ויש לי צמרמורת ממנו עד עכשיו. ידעתי שזה מה שאני רוצה וששום דבר אחר לא יעזור".

חלק גדול מהתרגומים שחיבר מנור באותן שנים זכה לביצועים מפורסמים מאוחר יותר. "אז חיברתי את השירים לעצמי, ורק שנים מאוחר יותר נתתי חלק מהם. אנשים היו בשוק כשסיפרתי להם שזה דברים שכתבתי בתיכון. למשל את התרגום ל'אי שם בלב', שקורין אלאל מבצעת (במקור '‏Au bois de mon cour‏' של ג'ורג' ברסאן) כתבתי בתיכון. בשביעית ראיתי את הסרט 'אורפאו נגרו', ונורא אהבתי את השיר 'אושר'. תרגמתי אותו ונתתי אותו למתי כספי וארץ טרופית יפה רק בשנות השבעים". בצבא שירת בהנדסה קרבית ("בארץ חושבים שכל מי שמדבר בלשון רכה בטח היה בצוות הווי בצבא או מקסימום בשלישות, אבל אני הייתי קצין חבלה קרבי"), ולאחר השחרור, ב-1963, טס ללמוד תקשורת באוניברסיטת ניו יורק, שם גם פגש את עופרה פוקס, סטודנטית למשחק אצל לי שטרסברג. "בקיץ הייתי בסיבוב של מחנות קיץ יהודיים וויתרתי על הדירה שלי בניו יורק, אז כשחזרתי חיפשתי שוב חדר פנוי בעיר. חברה שלי אמרה לי שהיא מכירה שתי אחיות שעובדות וגרות כאן ויש להן חדר פנוי שבו אוכל לגור עד שאסתדר. עופרה היתה אחת מהן, וה'עד שתסתדר' הזה נמשך עד היום.

‏"זו היתה אהבה ממבט ראשון. הצעתי לה נישואים אחרי עשרה ימים. היה לי ביטחון טוטאלי. היא היתה אז בת 22 וענתה לי שהיא לא תתחתן לפני גיל שלושים, אבל אני הייתי מלא אופטימיות, ובאמת, אחרי שלושה חודשים התחתנו, ואחר כך חזרנו לארץ ביחד. גרנו בדמי מפתח בתל אביב, ואני פשוט התאהבתי בעיר הזאת, שלא הכרתי בכלל קודם". בארץ המשיך מנור לעבוד בקול ישראל ומאוחר יותר ברשות השידור, ובמקביל, כתב שירים. כ-300 מהם כונסו על-ידי מנור ודובי לנץ בספר "אין לי ארץ אחרת", שיצא באפריל השנה וכבר זכה למהדורה שלישית. בספר גם כמה טקסטים קצרים של מנור על חייו, תמונות מילדותו ועטיפות אלבומים שאהב. לצד השירים הוא הוסיף הערות קטנות על הרקע לכתיבתם, או על הזמר מבצע, או סתם משהו שהשיר הזכיר לו. כותרת המשנה של הספר היא "שירים כביוגרפיה", אולי בגלל שמנור עדיין לא ממש מרגיש בנוח, או לא מעוניין, בתווית המשורר.

"שירה במובן של "‏Poetry‏", לא עניינה אותי מעולם ככותב. היא עניינה אותי כקורא, מאוד אהבתי לקרוא שירה והיא השפיעה עלי, אבל אני כותב רק בגלל המוסיקה. לא מעניין אותי לכתוב מלים
שאין להן מוסיקה, ואני מאמין בשירים שלי רק כשהם באוויר, מחוברים למנגינה. אז אני רוצה שישפטו אותם, לא כשהם על הנייר. בגלל זה דחיתי המון שנים הוצאה של ספרים שלי. אני
מרגיש שהשירים שלי נכונים רק עם המוסיקה. אתה לא מרגיש שאתה עושה ככה עוול לחלק מהשירים, שאולי יכולים לעמוד בזכות עצמם?‏" ממש לא. השירים הכי יפים והכי מרגשים יכולים לתפוס אותך בגלל הקצב, או הזמר, ואחרי 10-15 שנה אם יש גרעין אמת בשיר זה צף, ומקבל עוצמה אדירה. זו תחושה נפלאה שאנשים מדברים אתי על 'בן יפה נולד', שלא כל כך הצליח כשהוא יצא. "כתיבת פזמונים היא תחום נורא מיידי, ולפעמים אתה מרגיש שאם זה לא מצליח מיד זה כאילו נשכח, אבל אני יודע שזה לא ככה. שיר טוב שלא הצליח, עוד יום אחד ימצא את הדרך שלו. יום אחד מישהו יימצא את המלים בספר הזה, כמו שכבר קרה, ויבקש להלחין אותו מחדש, והשיר יקבל חיים חדשים". ‏
 

"חתן פרס ישראל כותב ליהודה לוי?"

ב-1998 התבשר מנור שוועדת השופטים בחרה בו כחתן פרס ישראל. "מנור הביא לזמר העברי את קולו הפרטי - קול אינטימי, חושפני ורגיש, ובאורח פלא הפכה שירת היחיד שלו לשירת-רבים", נכתב בנימוקים להענקת הפרס. אבל דווקא החותמת הרשמית המכובדת, ועוד בשנת היובל למדינה, מילאה את מנור בתחושת ריקנות מסוימת, כאילו תפקידו הסתיים.

בראיונות בשנתיים שלאחר קבלת הפרס הוא דיבר על כך שהוא "יורד לצדו השני של ההר". ‏"הרגשתי שגמרתי את הקריירה", הוא אומר. "המכובדות שמשהו כמו פרס ישראל נותן לך נורא משתקת. חשבתי לעצמי שכבר יאללה, די, סוכמתי. פתאום לא פונים אליך מהפסטיגל, כי מה פתאום, חתן פרס ישראל יכתוב שיר ילדים ליהודה לוי? אז כן, כתבתי, אבל זה לקח זמן, כי הייתי צריך להודיע לאנשים שאני אותו אהוד ושאני עדיין אוהב לכתוב לקדמי אירוויזיון ולפסטיבלי זמר. אבל שנה אחר כך הגיע באמת סוף העולם, כי פתאום חליתי. גילו אצלי סרטן בריאות, ואני חשבתי שהפעם זה סופי. כאילו אמרו לי 'אתה לא מרוצה מפרס ישראל - הנה, עכשיו תראה שקיבלת אותו בזמן'".

ערב ניתוח מסובך, שלפניו הוא חתם על הסכמה לכריתת הריאה הימנית, אסף מנור את בני משפחתו ונפרד מהם. בספר "אין לי ארץ אחרת" הוא קורא לקטע הזה "מזל סרטן", ומודה שהשיחה ההיא נולדה מכך שמעולם לא נפרד כראוי מאביו, כשזה שכב על ערש דווי ממש באותו בית חולים. "הרגשתי אשמה נוראית. היו לי חלומות חוזרים שאבי הולם בקבר ותובע ממני שאתן לו לצאת, כאילו אני זה שסגר אותו שם. מתוך הניסיון הזה למדתי שזו לו בושה להיפרד מילדי". אבל הניתוח עבר בהצלחה, רק שליש מהריאה נכרת, ומנור השתקם במהירות. הוא עדיין עובר בדיקות תקופתיות, אבל בשלוש השנים האחרונות אינו נזקק לטיפולים. ודווקא מהתקופה הזאת בגיל שישים, שבה חשב שקצו הגיע, יצא לדרך חדשה. היום הוא אינו מספר על כך שנדחק מעט הצידה, אלא להיפך, מתלונן שאינו יכול להיענות לכל הפרויקטים וההצעות שזורמות אליו.

"חמש השנים האחרונות בחיי היו הכי גדושות אירועים ומסעירות שעברתי. אלו היו שנים מלאות משברים, אך גם תקווה גדולה והכרה בכוח שלי עצמי. דווקא עכשיו, לתדהמתי, אני יותר עסוק מאי פעם. בתיאטרון יש שלושה מחזות שתרגמתי שמציגים כעת - 'חשמלית ושמה תשוקה' של טנסי וויליאמס, 'בשם האהבה', של אלן אייקבורן, ו'פרפר ברשת', קומדיה של ריי קוני. סיימתי עכשיו נוסח חדש של הקמצן של מולייר שיביים בסתיו מיקי גורביץ' בתיאטרון החאן, ואני משדר יום-יום ב-88‏FM‏. החברים שלי, בני גילי, לא יודעים שאני משדר כי זו תחנה לצעירים, אבל כשאני הולך ברחוב ליד הקריה עוצרים אותי חיילים ואומרים 'התוכנית שלך עשר'. אני עדיין נהנה להאזין למוסיקה חדשה, ויש לי כבר את היתרון שאחרי כל כך הרבה שנים, אי-אפשר לסדר אותי. אני יודע לזהות תמימות, ואני אוהב אותה. כשמישהו כותב מתוך שמחת חיים ואמונה באדם, זה עדיין עובד עלי. שירי שנאה בועטים פחות מעניינים אותי. שירי שמחה יותר מורכבים בעיני".‏

עם אשתו עופרה מופיע מנור במופע שנקרא "שפה משותפת", עם פרדי ברק הוא עורך ערבי שירה בציבור, מנגן ושר עם הקהל, ועם הבן שלו, יהודה, עו"ד במקצועו, הוא מעלה מופע בשם "הדור הבא", יחד עם חנן יובל ובתו שירה. מנור גם מעלה הצגות ילדים ביחד עם אשתו ובתו ליבי, תסריטאית בעלת תואר שני בתחום מאוניברסיטת ניו יורק. "אני חייב להתחדש. מה שכתבתי זה לא לנצח, והזמן משכיח דברים. אני די שמח לעבוד עם מלחינים צעירים שדווקא לא מכירים את כל מה שכתבתי, או לפחות מופתעים שהם מגלים שאיזה שיר הוא שלי, כי זה מאוד נוח להיות צריך להוכיח את עצמך בגיל 62. בכלל, הגיל גורם לך להרגיש קצת יותר פילוסופי, להפסיק קצת לראות את עצמך כמרכז העולם, ולדעת שהאובדן הפרטי שלך זה לא משהו שיעסיק את העולם למחרת היום. מה שמניע אותי היום זה הרצון לכתוב משהו שהנכדים שלי יאהבו, כמו שכתבתי פעם את שירי הילדים לילדים שלי. וכל מה שקורה סביבי, השכול, הכאב, מוליד אצלי רצון להיות יותר טוב, למשפחה שלי, לילדים, לחברים שלי, לאנשים בכלל. כי אלוהים יודע עוד כמה זמן אנחנו נישאר פה".‏
 
 
הכתבה פורסמה לראשונה במגזין 'חיים חדשים' בהוצאת sbc
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by