בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
כל המדינה הזו מניאקים 
 
 
מיכל זמרני

אתם רציניים? גבעת חלפון הוא הסרט הישראלי הטוב בכל הזמנים? תחרות 'הסרט שלנו' יורקת לקולנוע הישראלי בפרצוף

 
 
 
 
 
 
 
 
 

אהוד מת ומסעודה חוגגת

השנה האחרונה הייתה שנה רעה מאוד לתרבות הישראלית. במהלכה איבדנו את אריק לביא, נעמי שמר, עוזי חיטמן, אפרים קישון, ואתמול הצטרף לרשימה המכובדת הזאת גם אהוד מנור, שנפטר מדום לב בגיל 64. בצל מותו הפתאומי נערך בהיכל הפיס לתרבות ואמנויות בפתח תקווה 'הסרט שלנו', טקס לבחירת הסרט הישראלי האהוב ביותר בכל הזמנים. למרות שמנור, אחד הפזמונאים האהובים ביותר, הרים תרומה תרבותית גדולה גם לעולם הקולנוע, בדמות שירי נושא שכתב ללא מעט סרטים, לא מצאו אתמול בטלעד סיבות לדחות את הטקס, והוא שודר במלואו. אהוד מנור אולי מת, אבל אנחנו ממשיכים לחיות. ויש סיבה למסיבה.

הקולנוע הישראלי חוגג השנה 75 שנה מאז הסרט הראשון (לכאורה. לפי IMDB, הסרט 'עודד הנודד' יצא לאקרנים דווקא בשנת 1933), לכן התכנסנו כאן היום כדי לקבוע מהו הסרט הישראלי האהוב ביותר על העם. לא על האקדמיה, לא על כל מיני ועדות. על העם. עלי, ועליכם, ועל מסעודה משדרות. לכן הותאם הטקס, מסנדל ועד שרוול, לטעמו המשוער של הציבור הישראלי.
 

פישנזון מצחיק. אדיר מילר לא

 
על ההנחיה הופקד אדיר מילר, המאמי הלאומי. לזכותו של מילר יאמר שהוא חקיין מצוין, אם כי ראוי בהחלט שהוא יעשה פנג-שואי בגלריית החיקויים שלו, וייפטר מכמה שכבר מעלים עובש. מעבר לזה, אין לי מושג למה זכה מילר לכזו הכרה ציבורית. מדובר באדם לא מצחיק בעליל. הבדיחות שלו קלושות וצפויות להחריד, ההנחיה עייפה, והאווירה הכללית שהוא משדר היא של מסיבת סיום כתה ו', בסגנון "זוכרים את..."

למרבה השמחה, לא הסתפקו במילר. נקודת האור העיקרית הייתה, מבחינתי, הצגת הסרטים המועמדים לזכייה, שנעשתה על ידי שחקני הסרט עצמו. וכך יצא לנו לחזות ברנדוו המרגש בין בנצי, מומו ויהודל'ה המקוריים לבין ענת עצמון ובשרון הכהן בר, הדודה לולה הזכורה למרבית גברבי כיתתי מהחלומות הרטובים שלהם, מלווה באורי כבירי. כמה שניות של מתח עברו עלי כשהתמקדתי בבחור הבלונדיני וחביב המראה שעמד מולי, וניסיתי להבין מי הוא ולמה אני מכירה אותו, עד שהוא פתח את פיו וממנו יצא, למרבה הזוועה, קולו של פישנזון, אימת בנות כיתה ז'. לחלקנו השנים דווקא עושות טוב.

בנוסף, היות ומדובר בבחירה של העם ובערב לפני המכרז, פוזרו נציגי העם – חיים אתגר, בקי גריפין ורז מאירמן (אנשים עממיים לכל הדעת) – בנקודות הצבעה בצפון, בדרום ובמרכז, ומשם היו אמורים להעביר את תוצאות ההצבעה של תושבי האזורים. לא ברור לי מה בדיוק הייתה מטרתה של ההצגה הזאת. נציגי העם עמדו להם בודדים מול המצלמה, שום קהל לא ישב מאחוריהם, כך שלא ברור לי ממי בדיוק מורכבים קולות 'אנשי הצפון', למשל (לי אישית לא זכור שכשהצבעתי באתר האינטרנט מישהו טרח לשאול אותי לאיזה מחוז אני שייכת). כל אחד מהם קיבל, בממוצע, חמישים שניות זמן מסך, כדי להגיד יפה שלום בהתחלה, ולהקריא בסוף מכרטיסיה את מה שכולנו ידענו שהולך להיות. על זה להוציא צוות צילום? לא עדיף להשקיע את הכסף בעוד פרויקט של יוצרים צעירים?
 

השוטר אזולאי? זה מיקו

ויש, כמובן, את הזוכים. גילה אלמגור לקחה את פרס השחקנית הטובה ביותר, וזאב רווח את פרס השחקן. בכלל - בהתחשב בסרטים המועמדים, בעובדה שרווח הציג את אחד מהם (חגיגה בסנוקר, אלא מה), בעובדה שהוא לקח גם את פרס השחקן ושאפילו נתנו לו, לרגע קצר של אימה, לשיר במופע הפתיחה - אני סבורה שניתן היה לשנות את שם הערב ל"זאב רווח הגבר", ואף אחד לא היה מרים קול זעקה.

'הבלדה לשוטר אזולאי', שירם של אהוד מנור המנוח ונורית הירש, זכה בפרס השיר האהוב ביותר וגם לגרסה מיוחדת מאת מאיה בוסקילה, ששחטה את השיר היפה הזה עם כל המניירות הידועות שלה, עם ויברציות היתר, הקפיצות במנעד והשאגות. הביצוע גרם לה להישמע כמו גרסת כיסוי לעלמה זק, ולי להתגעגע קשות לאושיק לוי, שמשום מה אף אחד לא חשב לתת לו את הכבוד לבוא ולבצע את השיר המוכר והאהוב ביותר שלו.

ונעבור להפתעת הערב – כלומר לסרט הזוכה. הייתי יכולה לעשות יופי של קופה בהימורים על גבעת חלפון, אם מישהו היה מוכן להתערב איתי על זה. זה היה ברור שסרט זה יזכה, כמו שברור שהשמש זורחת במזרח. אבל הרי לא התכנסנו כאן בשביל להפתיע אף אחד. מתוך חמשת המועמדים הסופיים, המוקדם ביותר (צ'רלי וחצי) נעשה בשנת 1974. המאוחר ביותר (אלכס חולה אהבה) – ב- 1986. אני לא חושבת שיהיה מרחיק לכת מצידי להניח, שאחוז נמוך מאוד מהמצביעים ראה את הסרטים הללו בקולנוע, שילם על כרטיס או שכר אותם בספריית הווידאו השכונתית. אנחנו מכירים אותם, כמובן, כי דוחפים לנו אותם כקאלט. בכל יום עצמאות, בכל טיול שנתי, בכל יציאה למילואים. כולנו יודעים לדקלם את 'מי מתעסק? זה מיקו', 'שעה שאני מחפש את הים', 'ימשיך כבודו' או 'בחורות ערומים זה חולירע'.

מה שמעלה את השאלה – האם בעיני המצביעים, כלומר העם, לא נעשה פה קולנוע לפני או אחרי שנות השבעים? האם סרט שלא נטחן עד לרמה שבה נוכל לדקלם אותו תוך כדי צפייה לא יכול להיות משמעותי עבורנו? אם לא דוחסים לנו תרבות בכפית לגרון עד תחושת הקבס ההכרחית – לא נכיר בה? לא נאהב אותה? לא נצביע עבורה כאהובה וכ'שלנו'? להיכן נעלמו סרטים מעולים בהחלט שנעשו פה? איפה הנציגות של רב אורי זוהר, קולנוען בחסד ומטורף תמיד? איפה חתונה מאוחרת הנועז ופורץ הגבולות? איפה כנפיים שבורות המרגש עד דמעות? איפה האסונות של נינה, שרק לפני שנתיים זכה פה בכל פרס אפשרי?

זה מתסכל אותי לא רק ברמה התרבותית, זה מתסכל אותי גם ברמה האישית. השילוב של להט, יכולת ביטוי ונאיביות אינסופית הביא אותי להירשם השנה ללימודי קולנוע לתואר שני. הטקס של אתמול עשה לי חשק אדיר להזדכות על המקלדת שלי בבקו"ם הקרוב למקום מגורי, וללכת לעבוד בשירות לקוחות. הרי נעשה בארץ קולנוע איכותי. סרטים זכו להכרה ולהפצה בכל העולם, קטפו מועמדויות בפסטיבלים, חלק מהסרטים שנעשו בארץ (השוטר אזולאי, מאחורי הסורגים) היו מועמדים לפרס האוסקר – השמש הגדולה של כל קולנוען באשר הוא. ובכל זאת, כשזה מגיע לשלב שבו הקהל מצביע ברגליים - פרצופו המגחך של חכם חנוכה הוא פרצופה של המדינה.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by