בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
מוסיקה: ביג וילי 
 
 
הילה בקמן

ויל סמית' משחק אותה, למרות תדמית הילד הטוב. וראוי שטוויט - זמרת הליווי של מיסי אליוט - תישאר זמרת ליווי

 
 
 
 
 
 
 
 
 

ויל סמית', Lost & Found, הליקון

לא פשוט לזכות בכבוד - ואין הרבה כבוד לויל סמית' בסצינת הראפ המחוספסת - כשלא כל מילה שלישית שאתה מפיק היא "ביאץ'" או "הואו". כשאינך אוחז בפאסון של פימפ, מבזה נשים, מתפאר בהישגיך ובכיבושיך; וכשעל גופך לא ניתן לעשות סיור מודרך בהווי הגטו (ע"ע פיפטי סנט ודה גיים), אתה לא בדיוק הראפר הכי קול בצ'כונה.

גופו של ויל נקי מצלקות, לשונו טהורה ותדמיתו מצוחצחת. על עטיפת הדיסק, ויל נראה כמתאמץ ללבוש את הפרצוף הכי קול שהוא יכול, אך מבטו ועמידתו מסגירים את הבחור הנחמד שהוא באמת.

ויל מודע היטב לבעייתיות של תדמיתו הנקייה, כמו גם לספק שמטילים במסירותו למוסיקה, בגלל קריירת המשחק המצליחה שלו, והוא נותן לאותה מודעות ביטוי ב- Lost & Found, אך לא במחיר של התקפלות. הנסיך הרענן ממשיך, למרות כל זאת, לדבוק בתדמית הנייס גאי. אפילו כשהוא מנגח את הגנגסטה ראפרים שמתייחסים אליו בביטול (Mr Nice Guy I Wish I Made That), הוא משתמש בטוהר פיו כבנשק, בדרכו הרפלקסיבית המנומסת.

וכל זה כלל לא משנה, כי Lost & Found מהנה מתחילתו ועד סופו. גם אם יש כמה רצועות חלשות יותר, אין ולו אחת שהיא מביכה או מעצבנת. הראפ של ויל סמית' מלוטש ומלא גוונים, חריזתו שנונה וסך הכול, נימת האיזי גואינג שלו, עושה רק נעים.

ויל הצליח לזרוק אל הקלחת המוסיקלית הזאת קצת להיטי מועדונים מופקים לעילא, קצת סול, קצת –Fאנק, ואפילו מעט מוטיבים קלאסיים, ואיכשהו לרקוח ממגוון הטעמים הזה, תבשיל יותר מראוי למאכל.

השירים מבוססי המלודיה באלבום, נבנים אט אט, תוך שימוש במידות מוסיקליות מדויקות, לכדי הקליימקס המתבקש, גם אם הביקורת החברתית שויל משמיע בהם (למשל: על עוולות העולם שהוא מתקשה להסביר לילד קטן ועל השמרנות הדתית שאינה סובלנית), היא מעט פושרת ושחוקה, המוסיקה מצליחה לרגש. ומה אומר, Pump Ya Breaks (עם סנופ), ו-Coming to the Stage (עם די ג'יי קול), שירי Funk פתלתלים וסוחפים עם שינויי ברייקים אלגנטיים, הם מהנעימות שבהפתעות שנקרו אל דרכי באחרונה. בכלל, הדיסק הזה הוא הפתעה די גדולה.

גם אני, כמו כולם, לא נותרתי אדישה לקסם הנעים של להיטיו 'סאמר טיים' ו'גטינג ג'יגי וית' איט', אך ציפיתי מהדיסק החדש למחזור מתבקש של אותם חומרים בלתי מתכלים. מסתבר שגם בחורים נחמדים יכולים להפתיע.
 

טוויט, Its Me Again, הד ארצי

טוויט
 טוויט   
טוויט החלה את דרכה כזמרת הליווי של מיסי אליוט, ומוכרים אותה כ"תגליתה המבטיחה". אני לא יודעת איזו הבטחה נושאת הבחורה – אולי הבטחה לשעמום, או שמא זו הבטחה לרפטטיביות מעיקה – על כל פנים, הבטחות כאלה, רצוי לא לקיים. אל תתנו לשיר Turn da Lights Off , בעל הסאונד המוטאוני האלגנטי להטעות אתכם. זאת כמעט הרצועה הראויה היחידה באלבום.

טוויט עושה כביכול סטרפטיז נפשי ב- It’s Me Again , ובסביבה המוסיקלית שבה היא פועלת יש יומרות לנשמה, אבל הרגש שהיא מנסה להעביר לא נוגע. האלבום עמוס בבלדות חסרות גוונים ופשר מוסיקלי, בלתי ניתנות להבחנה, שאת כולן מלווים איזה שמונה קולות רקע (סתם, לא ספרתי) שטוויט עצמה עושה, שלא משרתים כלום מלבד סוג של מפגן תכלית עלוב. יוצא דופן הוא השיר You, בעל הלחן המכשף, שאם רק היה נופל לגרון הנכון, נניח - לזה של מרי ג'יי בלייג', היה מצליח להרטיט לבבות.

נכון, יש לה קול מלאכי, נקי ומדייק, אך הוא מחליק על עור התוף ומחמיץ את הנשמה. כזמרת רקע, זה בהחלט מספק – אבל בפרונט זה פשוט מפספס.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by