בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
נקודת הג'י 
 
 עטיפת הספר   
 
מיכל זמרני

מיכל זמרני חושבת ש'נקודת ההונאה', הספר חדש של דן בראון, הוא כמו סקס ללא אהבה

 
 
 
 
 
 
 
 
 
לו הייתי צריכה לסכם במילה אחת את ספרו החדש של דן בראון, כנראה שתהייה זו – יעילות. אפשר להגיד (ואכן נאמרו) הרבה דברים על הספרים שלו, אבל בשורה התחתונה – הבנאדם פיצח את הגנום התרבותי. הוא לוחץ על כל הכפתורים הנכונים, שיסחפו את הקורא פנימה אל גוף העלילה וימנעו ממנו לעזוב עד שיגלה את הסוף. הוא מייצר ספרות מתח, שעושה את העבודה.

וזה לא סתם שאני משתמשת במילה מייצר. לזכותו של בראון יאמר מייד, שהוא יודע לספר סיפור. 'נקודת ההונאה', שרואה אור בימים אלו בהוצאת מודן, הוא ספר מעניין. כמו כן, בראון מתאמץ מאוד להוסיף לספר נופח של אמינות מדעית, ואין שום ספק שהוא בילה כמה שעות בספרייה או באינטרנט, על מנת שיוכל להגיש את הספר ספוג בעובדות מדעיות, או מדעיות למראית עין ( ראה: 'צופן דה וינצ'י הוא צואת פרים, וגם בלדד השוחי סבור כך), מה שמגביר את האפקטיביות של ספר – רצף העובדות מקל על הקורא להיסחף עם העלילה, מונע ע"י החשש ש"זה עלול לקרות "באמת".

אבל מעבר לזה, הספר כולל את כל הסממנים של תרבות הצריכה להמונים – הכתיבה השווה לכל נפש (שלא נאמר נמוכה), ההאכלה בכפית של הקורא על מנת שימנע ממנו הצורך המיותר לחשוב, סיפור האהבה הבלתי נמנע והבלתי-הגיוני. וכמובן - המסגרת התבניתית, הכוללת ארבע תהפוכות עלילה, שלושה חשודים אפשריים, שני גיבורים – גבר רבוע לסת ואישה מסופרת לתפארת; ואחד אלוהנו, דן בראון, שעשה זאת שוב, וייצר ספר שירותים לתפארת.

וזו, עם כן, תמצית העלילה (לא לדאוג, אני לא הולכת לקלקל, או לספר משהו שלא יכול הקורא הממוצע לנחש מראש): רייצ'ל סקסטון (טובה), בתו של המועמד לנשיאות סדג'וויק סקסטון (רע ומושחת), נשלחת מטעם תפקידה כסוכנת ביון לקוטב הצפוני. שם היא מגלה את החוקר מייקל טולנד (טוב, וחתיך) ותגלית מדעית מדהימה, שמתבררת כתרמית. כעת הרעים (רעים) רודפים אחריהם, ועליה להציל את עצמה, ואת האנושות, עד הסוף (הטוב) הכה צפוי מראש אצל דן בראון.

ופה בדיוק טמונה הבעיה העיקרית עם הספר. התבנית הזו נטחנה כל כך דק בספריו הקודמים של בראון, שיצאו לאור בעברית, שזה כמעט מעייף. תמיד מדובר במזימות בקנה מידה בינלאומי. תמיד נופל בסופו של דבר הפור על האיש בו חשדנו פחות מכל. והדמויות, הו הדמויות. כל כך שטחיות וחד מימדיות. טובות או רעות. יפות או מכוערות. בעלות מניעים נאצלים או שפלות כתולעת. בלי מורכבות. בלי רבדים אנושיים שעלולים להצביע, אולי, על מניע. כתיבה טלנובלית לשמה.

המשמעות של כל זה היא שבדומה לטלנובלה, מדובר במוצר מעניין – אבל לא איכותי. העלילה מסתעפת, הסקרנות גוברת ככל שממשיכים לקרוא וקשה להניח את הספר מהיד – וכל זה עדיין לא הופך את הספר לטוב. רציתי נורא לדעת מה קורה בסוף, איך נפתרת המזימה ומי עומד מאחוריה – אבל לא באמת עניין אותי מה יקרה לדמויות, ולא היה אכפת לי אם יחיו, או ימותו למען הגברת המתח. וכך ניתן, אולי, לתאר את מערכת היחסים של דן בראון עם הקורא. סקס בלי אהבה. אקשן ללא מעורבות רגשית. ספרות מתח אפקטיבית, שמחזיקה את הקורא מכווץ כולו בציפייה, לאורך כל הדרך, וגורמת לו לשכוח ממנה עשר דקות לאחר שהניח את הספר מהיד.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by