בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
מי הזיז את השואה שלי? 
 
 מרים פוקס, מתוך `רוחות רפאים`   
 
לילך וולך

לילך וולך סבורה שראוי וכדאי למצוא דרכים חדשות להתמודד עם זיכרון השואה

 
 
 
 
 
 
 
 
 

פני צלקת

כמו פסנתר שזקוק לכיוון מפעם לפעם על מנת שימשיך להפיק את אותו צליל מדויק בהקשה על אותו קליד, כך גם אי אפשר לצפות שאנחנו נמשיך להתרגש מאותם דברים מדוייקים ובאותם מקומות, עובדה היא, שאם תלחץ על אותה נקודה סופה שתתאלחש. זו הסכנה האורבת לטקסים, בעיקר טקסים ממלכתיים, לא מפליא הדבר, שעם חלוף הזמן, והפוסט ציונות, מתקיימים טקסים אלטרנטיביים ליום השואה, אין בזה לומר שיש לבטל את הטקסים הממלכתיים, פשוט צריך לקבל את העובדה שלא כולם, למרות היות הנושא קולקטיבי, מגיבים כקולקטיב. וטוב שכך.

בטקס הממלכתי ב'יד ושם' הצליחו באופן כללי להימנע מגלישות לכיוונים פוליטיים ולאמירות דמגוגיות. אותי באופן אישי זיעזעה התמונה של עשרות ניצולי השואה שנכחו בטקס,עטופים בשמיכות צמר זהות בניסיון להאבק בצינה הירושלמית. אי אפשר היה להימנע מעשיית הקשרים ויזואליים לפליטים רועדים מקור שזה עתה שיחררו מהמחנות. נראה שלא רק לי היה נדמה שהמלחמה הסתיימה רק אתמול, בנאומו, הרהוט והאנושי ככלל של הנשיא קצב, אמר בין היתר: "פצעי ישראל לא יגלידו לעולם".

בעיתי ועצוב שנמשיך להגדיר את הזהות הלאומית שלנו כגוף פצוע שמסרב להחלים. אין כאן כדי לומר דבר על אבל אישי פרטי, בו אין לאיש דריסת רגל, אבל, כאומה, אולי אפשר בכל זאת למצוא את שביל הזהב, לכונן זהות שלא מוגדרת רק אל מול הפגיעות שפגעו בה. נדמה לפעמים שרק אל מול סכנה גדולה ואוייב המאיים לקום עלינו ולכלותינו יש לנו את היכולת להתנהג כעם. זו אינה הצעה ניהיליסטית לשכוח ולהתנשא מעל ההסטוריה, גם כאשר מחלימים, נשארת צלקת שמזכירה את מקור הפצע ואין צורך להתעקש להמשיך ולדמם. גוף בריא, אם להמשיך ולדמות את העם לגוף, מצויד במנגנונים שמאפשרים לו להעלות ארוכה ואין סיבה להוסיף ולחטט בפצע רק כדי שנוכל לשאתו בגאווה.

נדמה שעברנו מהתפיסה הצברית המחוספסת של שנות ה-50'-60', בה ההכחשה והסרוב להכיר בחולשה היו בעוכרינו (והביאו לנזקים בלתי הפיכים לפעמים), לתפיסה ההפוכה שגם היא עושה עוול ו"ממסכנת" אותנו ואותם כדי להמשיך ולשמש דבק חברתי ואמצעי להגדרת זהות.
 

הפרטים הקטנים נמצאים בשואה

 
אל מול סיפורי השתיקה האיומים ותחושת הסוד הנורא שלפעמים לא סופרו פרטיו וכבר לא יסופרו, יש גם סיפורים נוספים, לא טובים יותר מבחינה ערכית או מוסרית, אלא שונים. כאלו שלא מריצים תמונות שחור-לבן של מסות אנשים שמצאו את מותם, אין ספק לאף אחד שהמסות האלו מורכבות מבודדים, שלכל אחד מהם סיפור אישי לחלוטין, אבל מסות קשה לתפוס ועם מסות קשה להזדהות.

אחד מהסיפורים האמיצים והחושפניים ביותר ששודרו אמש, היה "רוחות רפאים", של דני סירקין. סיפורה של מרים פוקס, זמרת יידיש שמתגוררת בבלגיה, בת למי שהציגה עצמה כל השנים כניצולת שואה, ששרדה לבדה במחנות, יחד עם בתה התינוקת – אחותה הבכורה של פוקס.

פוקס, האנרגטית והכריזמטית, מתחקה אחר הסיפור האמיתי, כאשר היא נזכרת במהלך טיפול פסיכולוגי בכך שאביה הטיח באימה את האמירה שהיא שכבה עם גרמני, הגילוי הנורא שאמה למעשה שיקרה כל השנים, ושבר מיתולוגיית הסבל המשפחתית שעליה נשען הקשר הסימביוטי מלא האשמה בין השתיים, גורם לנתק עם אחותה למחצה (בתו של אותו קצין גרמני שפרש על אימה את חסותו) ומוציא אותה למסע עקשני בעקבות האמת. אם מוותרים על הנסיונות לכמת את הסבל שחולק בנדיבות לעם היהודי, ברור הדבר שגם לסיפורה של האם יש את מנת היסורים המכובדת שלה ויותר מהכל יש להעריך את מרים פוקס על הכנות והישירות יוצאות הדופן שלה במשימה הסיזיפית שלה ובהעלאת פן נוסף, מוכר פחות של התופעות שיצרה השואה.

סיפור נוסף הוא 'מחול החיים' אשר ישודר היום ב'הוט'. סיפורה של יהודית ארנון, הכוריאוגרפית והמייסדת של להקת המחול הקיבוצית. ארנון ששרדה לבדה את אושוויץ, נשארה בחיים בתור נערה צעירה בזכות העובדה שרקדה ושיעשעה מספיק על מנת שלא יוציאו אותה להורג. היא נדרה שאם תשרוד את התופת, תקדיש את חייה לריקוד. הסרט, שעשוי בתקציב דל, ובאופן מעט חובבני שפוגם בתוצאה הסופית, מגולל את סיפורה מהרגע שעלתה לארץ והתיישבה בקיבוץ געתון, דרך ההקמה והקדשת חייה ללהקת המחול. האישה היפה והקוקטית הזו, עם כל האופטימיות שלה, למרות הסבל הנורא שהתמודדה איתו, היא דוגמה לאופן התמודדות שלא תמיד מואר מספיק ע"י אור הזרקורים צמא הדם יותר של המדיה.

בהתייחסות הכמעט פוסט מודרנית שלנו לשואה, בה "הכל הולך", חשוב לעשות את ההפרדה העדינה – הכל לגיטימי בתחום ההתמודדות עם הנושא, כאב הוא דבר אישי ואין לאף אחד זכות לבוא ולומר אבלו של מי הוא ממלכתי יותר, פוטוגני יותר או אצילי יותר . עם זאת, חשוב שלא לעשות רדוקציה ולבזות באופן התייחסות דמגוגי ומניפולטיבי ולא לנסות ולחלוב יתר על המידה את הנושא, לא כל סרט על השואה הוא סרט "טוב" ולא כל התייחסות לנושא היא בהכרח חשובה כמו הנושא עצמו.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by