בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
אל תדליקו לי רינגטון 
 
 עטיפת הסינגל `הנני` שאינו קשור לכתבה   
 
עמיחי יעקבי

עמיחי יעקבי מבקש מגלי צה"ל להניח לנופלים ולא להפוך אותם לשירי פופ שטוחים

 
 
 
 
 
 
 
 
 
בכל שנה מחדש אני מתמלא מבוכה וטעם מר מול פרוייקט 'עוד מעט נהפוך לשיר' של גלי צה"ל. מפיקי התוכנית אוספים "מארכיונים, מבתים פרטיים וממחלקות הנפגעים בצה"ל שירים שכתבו חיילים וחיילות שנפלו בעת מילוי תפקידם, ושירים שהשאירו אחריהם הרוגים בפיגועי טרור", ומעבירים אותם לאמנים כדי שילחינו ויבצעו אותם.

ובכל שנה מחדש משהו מאוד לא נוח לי מול מפעל ההנצחה המוזיקלי הזה. המחשבה על מישהו שקורא טקסטים, מכתבים, שירים וחלומות כמוסים של מישהו שכבר איננו, ואז מעביר אותם למישהו אחר שיראה אם אפשר להלחין אותם, לעבד אותם, להקליט אותם, לפרסם אותם, מכווצת לי בצמרמורת את עמוד השידרה.

אני שומע ברדיו את סאבלימינאל ומשפחת תאקט שרים את הפזמון "את יכולה לחכות לי", מתוך 'שיר של רגע אחד', שכתב סמ"ר יעקב גינגולד פז מבני ברק, "קצין מכונה בחיל הים, נפל בקרב עם מחבלים שהשתלטו על אוטובוס המטיילים בכביש החוף ב-11 במרס 1978. בן 24 במותו. נטמן בחלקה הצבאית בקרית שאול", ולא יכול להשתחרר מתחושת הניצול הציני שממלאת אותי.

סאבלימינל לועס באדישות את המילים "היא מחכה לו. חם לו, קר לו, טוב לו, רע לו. אין קול ואין עונה, מה קרה לו. הזמן עוצר מלכת השעון לא מתקתק וכל דפיקה בדלת הלב שלך דופק. נוסק ומתרסק ואת טובעת ביאוש, לא לראות אותו יותר נראה כל כך קלוש. מחכה כמו פרח יבש על קבר טרי, אבל גם הוא מחכה לך שם בצד השני", ובחיי שאני לא מבין מה קורה פה.

מי כתב את המילים האלה? זה המכתב שהשאיר אחריו החייל המת, או שזה סאבלימינל שרוכב על ההזדמנות לשחרר להיט חדש, מוסיף לטקסט המקורי בתים שלמים ובדרך רומס, בלי לראות ממטר, את המילים, הזיכרון, והכבוד של יעקב גינגולד פז, שנהרג לפני כמעט 30 שנה? האם זה מפעל ההנצחה "עוד מעט נהפוך לשיר", או המפעל הכלכלי "עוד מעט נהפוך לרינגטון"?

ואם יעקב גינגולד פז היה היום בחיים – הוא היה מסכים לכל זה? הוא היה רוצה ששי גבסו, מומי לוי, גלעד שגב, או משפחת תאקט יחטטו לו במכתביו האישיים ואז יעשו בהם כבשלהם? יוסיפו מילים, יכפילו משפטים, יקצרו פסקאות ויהפכו את הטקסט הפרטי שלו לפזמון רדיו שאפשר לשדר בין האחרון של רוני סופרסטאר לבין החדש של מירי מסיקה?

האם ברגע שחייל מת בקרב, מתה גם זכותו להיזכר כמו שהוא היה? לא כשיר ערוך ומעובד ביום הזיכרון, לא כחלקי מילים שמזדמזמות מעצמן בלי משמעות אמיתית – אלא כאדם חי, כמו כולנו, בדיוק כפי שהוא היה בחייו הקצרים?

האם לא נוכל להסתפק רק בתמונות, בסיפורים ובזכרונות של המשפחות השכולות, בלי להפוך את הנופלים עצמם, בכל שנה מחדש, לחומרי גלם חשופים וחסרי פרטיות בשם ההנצחה והאמנות?
אם מישהו מהאמנים שלנו מבקש לתרום את חלקו ביום הזיכרון, נראה לי שיהיה מתאים הרבה יותר אם יבחר פשוט לקרוא משירי הנופלים ולהתייחד עם סיפוריהם. "הניחו להולכים", ביקש יענקל'ה רוטבליט ב'שיר לשלום' את משאלתם האחרונה של חיילינו המתים, אך אנחנו בכל זאת מתעקשים בכל שנה מחדש להפוך אותם לשירי פופ גלגלציים שקופים, ובשם הזיכרון הלאומי למחוק את זכרם האישי.

אולי כדי שאחרי הצפירה המפלחת את הלב ביום הזיכרון נוכל לשוב במהירות לשגרה ולהתייחד עם סאבלימינל החי ולא עם יעקב גינגולד פז וחבריו המתים.
יהי זכרם ברוך.

*התכנית, שבה ישולבו סיפורי חייהם של הנופלים, תשודר בגלי צה"ל ביום רביעי, 11 במאי 2005, בין השעות 14:00-16:00 ובערוץ 2 בין השעות 18:30-19:30
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by