בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
הלנצח נאכל חרב? 
 
 
לילך וולך

עומרי, שהיה חייל, היה גם סולן להקת הפאנק הזועמת 'הפוסי של לוסי'. אי אפשר להלאים את הזיכרון שלו ולהפוך אותו לסמל, ולמרבה המזל, אף אחד גם לא מנסה. לילך וולך

 
 
 
 
 
 
 
 
 
עומרי גולדין ז"ל
 עומרי גולדין ז"ל   
יום הזיכרון ויום העצמאות, מוכיחים, בכל שנה מחדש, כמה תפיסות ישראליות ויהודיות, האחת היא "מוכרחים להיות שמח" – לא משנה אם רק היום בבוקר פקדנו את בתי הקברות, הגיע הערב, ואנו חוגגים את עצמאותינו. התפיסה השנייה היא האתוס הציוני הוותיק והידוע, "במותם ציוו לנו את החיים" וגם "טוב למות בעד ארצנו". כי הרי אנחנו כולנו, על הדם והתכריכים, אנחנו ואבותינו ואחינו וילדינו, כולנו מגש הכסף המתנדנד עליו ניתנה לנו מדינת ישראל.

הטענה הרווחת היא שזה לא הזמן לטלטל את הסירה, ככה אנחנו מרגישים, כל טרוניה כנגד הפוליטיקה, כנגד מלחמות לא מוצדקות, כנגד התחושה הלפעמים יומיומית שאנחנו הולכים לעזאזל, חייבת לחכות. ההנחה היא שאם בחרנו להמשיך ולחיות כאן, במדינה שיושבת על ארבעה פילים עייפים שעומדים על צב זקן וחולה, זה היום היחיד שבו אנחנו צריכים לסתום את הפה, אם לא בשביל השקט הציבורי אז מתוך הכבוד לאלו שהמחשבה שבנם או אביהם נפל למען מטרה גדולה ממנו ומהם מחזקת אותם ומי אנחנו שנבוא ונמשוך פיסת נחמה מתחת לרגליים של מישהו.

ובכל זאת עולים עוד קולות, אחרים, מודאגים. בתוך כל הרציונאליזציה של המוות שאנחנו עושים וקושרים אותו בצורה הרמטית לקיום שלנו. מה עם "אין לנו ילדים למלחמות מיותרות"? גם זה משפט ישראלי לא פחות, ואם באמת במותם ציוו לנו את החיים, אז למה אנחנו מוסיפים לבזבז אותם? ואין תשובות, לא באמת. ומה שהורינו התפללו בשבילנו, אנחנו נתפלל בשביל ילדינו שלנו וכו'.
 
 
מול הסרט 'בעקבות הקול האבוד' של ציפי טרופה, גם אחרון הציניקנים לא יכול להישאר אדיש. זה לא עוד סרט עם תמונות שחור לבן ואינטונציה מנוכרת של יומני כרמל. זה סרט עלינו, היום, עם חוסר ההבנה, ועם הכאב של דור ההורים שלחמו במלחמת יום הכיפורים וקיוו ששם זה יגמר, ועם הנוער החצי אבוד שמגיע לישראליות דווקא מתוך הפאנק הבריטי. משפחת גולדין איבדה את עומרי בן ה-20, בפיגוע. עומרי, שהיה חייל, היה גם סולן להקת הפאנק הזועמת 'הפוסי של לוסי'. אי אפשר להלאים את הזיכרון שלו ולהפוך אותו לסמל, ולמרבה המזל, אף אחד גם לא מנסה. אביו עמירם שהיה פעיל שלום גם קודם לכן, יושב עם כל הבלבול והרגישות שלו מול נציגי משפחת בַכּרי ששניים מבניה היו אחראים לפיגוע ומנסה להבין, ומנסה מתוך הכאב הנורא האישי שלו, לגרום לכך שאף אחד לא ימות יותר. וזו רק חזית אחת. במפגש שלו עם אב שכול מתנחל, הוא מנסה להסביר לו שגם הוא, אב שכול. בדיאלוג ההזוי, שאף תסריטאי לא היה יכול להמציא, עונה לו המתנחל, "אתה לקחת פעם הלוואה בבנק? ביקשו ממך להחזיר?, אלוהים זה כמו בנק, נותן ולוקח.".

באחת הסצינות האחרונות של הסרט קורע הלב הזה, יושבים עמירם וטילדה, הוריו של עומרי' ואוחזים, רגע לאחר ברית המילה, בבנם התינוק שנולד רק אחרי מותו של עומרי. אל הבית נכנסת אחת השכנות הערביות כדי לברך על הולדת הבן ומתוך השמחה הגדולה עולות גם הדמעות על הבן הנוסף שההעדר שלו כל כך מורגש. השכנה מתפללת תפילה מהקוראן לשלום הילד הזה. ולרגע נראה שם שעם כל הקושי והמצב הבלתי אפשרי הזה שנדחקנו אליו, אולי בכל זאת אפשרי גם עתיד אחר בשביל התינוק הזה ובשבילנו.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by