בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
מוסיקה: האם הכושים אוהבים את הילדים שלהם? 
 
 
גיא לוי

ב-D.V.D המחודש שלו סטינג יוצא גזען מסריח. ניין אינצ' ניילז לעומת זאת, פשוט מדהימים

 
 
 
 
 
 
 
 
 

סטינג, Bring on the night, DVD בהוצאה מחודשת עם בונוסים, הליקון

 
אפשר לאהוב את המוזיקה של סטינג, זה באמת בסדר. אני לא ממש חובב מושבע שלו ולכן את ה-D.V.D הזה לקחתי לראות אצל ג', חבר שדי אוהב אותו. "יש לי דווקא VHS מגניב של הסרט הזה. זה עם הלוגו של ערוץ 2 הניסיוני מפעם!" הוא אמר כשהתחיל לעלות הסרט. "תכתוב דברים טובים חביבי. זה סרט בנזונה!"

"אוקיי, אני אנסה..."

Bring on the night מתעד את סטינג במהלך הכנות לסיבוב הופעות משנת 85'. סטינג של לאחר פירוק פוליס מנסה להמציא את עצמו מחדש כסוליסט והוא יוצא לסוג של הרפתקה מוזיקלית כאשר הוא אוסף סביבו כמה מבכירי נגני הג'אז של האייטיז (עומאר חכים, בראנפורד מרסליאס ועוד). אין ספק שמדובר ברגע מאוד מעניין וראוי לתיעוד. הבעיה היא שהבמאי מייקל אפטייד במקום לתעד, עושה סרט יחצני שמראה בעיקר את איך סטינג היה רוצה לראות את עצמו.

"הסיפור הוא כזה", נכתב במשפט פרומו על עטיפת הסרט, "הוא מסכן את הכל למען חלום. הבעיה היא שהוא לא משחק (acting)". מכאן והלאה אנו עדים לסטינג כאמן לוקח סיכונים – עם מנהל שעומד על סף התמוטטות עצבים; סטינג כאיש משפחה למופת – שמלווה את אשתו לחדר הלידה (עם מצלמות כמובן). יותר מהכל עולה שוב ושוב הדיוקן הפוליטי "הנאור" של סטינג, כמי שמגשר בין עולמות - אמריקנים ואנגלים, רוקנרול וג'אז ובעיקר שחורים ולבנים.

הבעיה היא שבמבט של עשרים שנה אחורה כל זה נראה צדקני ומזויף. אין שום דבר "שחור" במוזיקה של סטינג. יש קבוצה של נגנים, טובים ומדהימים ככל שיהיו, שמנגנים שירים לבנים, בפני קהל לבן, תמורת כסף ירוק. הם נותנים לו לגיטימציה של מוזיקאי רציני (הוא לא סתם פושטק, הוא קורא תווים!) והוא נותן להם את ההזדמנות של החיים שלהם – אחת מזמרות הליווי שלו מספרת למשל איך פעם עבדה כנערת טלפון בבית זונות (הרי זה מה שהברדרז עושים כשהם לא שרים).

אז אולי באיייטיז עוד אפשר היה להתמוגג מהאציל הבלונדיני תכול העיניים שמבלה עם הבראדרז החמודים האלה והבדיחות הקולניות שלהם בזמן האוכל, אבל היום כשהמוזיקה השחורה יצאה מהגטו, זה פשוט מריח לא טוב. מצד שני למה אפשר לצפות ממי שהלהיט הכי גדול שלו באותה תקופה – Russians, כלל משפט מתנשא ומזעזע כמו "אני מקווה שהרוסים אוהבים את הילדים שלהם גם". מיותר לציין שלמרות הכל – העולם קנה את הבולשיט הזה וסטינג הוא אחד הזמרים המצליחים בעולם.

ג' מסיים שיחת טלפון עם חבר משותף שמתעצבן שלא הזמנו אותו לראות את הסרט. "מה אתה כותב פה?" הוא מציץ לי בפתק. "תיזהר, אה?! חביבי זה קאלט, הסרט הזה. אני אדאג באופן אישי שיכסחו אותך בטוק-בקים!"

"נו טוב..." אני נשבר. מדובר בקאלט אייטיז, פריט חובה בבית של כל בוגר בית ספר "רימון", עומאר חכים אחלה מתופף. לא היה הרכב כזה בכל ההיסטוריה.

האתר של סטינג
 

ניין אינצ' ניילס, with theeth, הליקון

 
תמיד ריתקה אותי השאלה איך טרנט רזנור כבר יותר מעשור מצליח לעשות מוזיקה כל כך קיצונית ועדיין למכור הרבה תקליטים. זה ממש נוגד את חוקי המשיכה, אבל זו עובדה. משהו בשילוב הזה בין הטקסטים קורעי הלב, ההגשה הפגיעה והמוזיקה התעשייתית המוטרפת, פשוט עובד. גם אם הסקאלה שלכם ברדיו מכוונת 91.8, גם אם אתם לא עושים סמים, הבחור הזה פשוט מצליח לגעת.

באלבום החדש יש הרבה שירים יפים, אבל יש שם רגע אחד נשגב שמתעלה על הכל. אי שם באמצע , בלדת פסנתר אפלה בשם Right where it belong, משהו קורה בסאונד. זה נשמע כאילו נכנסו לך פתאום עשרת אלפים איש לתוך הסלון. כדאי לנסות.

האתר של ניין אינצ' ניילס
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by