בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
חַי-מֵת 
 
 מתוך `אבידניום 2005`   
 
תומר ליכטש

תומר ליכטש על 'אבידניום 2005', הסרט הראשון שפותח צוהר רחב אל חייו ויצירתו של דוד אבידן

 
 
 
 
 
 
 
 
 
דבר אחד ברור לחלוטין לגבי 'אבידניום 2005', סרטו התיעודי של יהודה קווה על דוד אבידן – הוא הראשון. הוא הראשון לפתוח צוהר רחב כל כך אל אבידן, הוא הראשון לעשות זאת בגובה העיניים, הוא הראשון להוציא קטעי ארכיון נדירים ולשים אותם על השולחן, הוא הראשון לפרום את סבך הפוליטיקות שנרקם בזירה הספרותית במשך שנים ולחלץ מתוכו כמה תשובות ענייניות.

אבידניום 2005 מתעד את חייו של אבידן, את הסמים, את האורגיות, את השירים, ואולי אפילו נוגע – בלי להתכוון – באיזה קצב-עצב או עצב-קצב אצל אבידן, שלא יצר בתל-אביב אלא יצר מתוך תל-אביב. אבל באבידניום 2005 מתועד משהו גדול מאבידן עצמו. אנו מביטים אל הסרט, ומשהו אפל-יותר נועץ בנו מבט מן הקצה הרחוק של התמונה. נסיון לפענח את המבט הזה, המעורפל, הקשה-מאוד להבנה, את המבט המזדהה הזה, את המבט הנוח הזה, הנוח-להתעלמות הזה, כל נסיון לפענח אותו יעלה, כמדומני, עיניים לא-פקוחות לא-סגורות, לא-דומעות ולא-יבשות, אף לא מקנח ולא מקונח וכמעט כמעט שלא מזרים אוויר. מבט קפוא, עם פה קטן, חצי-פעור, חצי-רפוי לקראת סגירה. זהו מבטם הנבוך של הצמאים.

צמא גדול, אם כן, לוכד אותנו ביד-מבט ארוכה מתוך הסרט. זהו מבטינו הצמא, שמוחזר אלינו מן המראה הקולנועית של קווה. אנו, הצמאים לזכרון, צמאים לזכרון-נועל, לטקס אחרון ומתוקרן ומסוגנן שיסגור, אחת ולתמיד, דלת של פלדה על העסק הזה – שנגרר זמן רב מדי, בלי ספק – המכונה "שירה". לא, לא, אנחנו אוהבים שירה, בטח אוהבים, אבל אנחנו רוצים לסתום את הגולל סוף סוף, מאחורי מה שאפשר לכנות "השירה הגדולה" של העברית החדשה. היינו רוצים לשכן את אבידן מאחורי עשר שנים בהן הושם בצד, מת ושקט, שנים שהיו עבורינו, החיים, אימון מצויין לקראת רגע שבו נרצה לשכוח איך שכחנו, ולהזכר בשיטות שאנו אוהבים לזכור בהן דברים שאהבנו לשכוח.

אנו רואים סרט תיעודי על אדם שתיעד את עצמו ללא הרף. אבידן הותיר אחריו אינספור טקסטים, קלטות, סרטי קולנוע, מאמרים, ביקורות, ציורים, תצלומים וטקסטים אחרים. כולם – ללא יוצא מן הכלל – בלתי נגישים. ספריו של אבידן נדירים, ואלו שעדיין קיימים בחנויות יד שניה עולים הון-קטן לעותק. סרטיו הם בגדר עניין נדיר-שבנדירים, המוקרן אחת לכמה שנים בשעה לא-סבירה בסינמטק. התרבות שלנו הסתכלה על אבידן, על האיש שתיעד את עצמו, ובלי למצמץ קברה אותו ספק מהר ספק לאט. עכשיו, מתוך הקבורה השיטתית, מתוך העלמת כתביו, ואל תוך החלל העצום שנפער בכל הקשור בשירה הגדולה הזו, עולה סרטו של קווה.

מה שמוטט את אבידן היה יותר מדבר אחד. זה היה, אני חושב, לחץ רב-חזיתי מתון+. קריסתו שאבה לתוכה קצובות מנת-חיוּת עצומה. אנו מתגעגעים לחיוּת הזו יותר משאנו צמאים לזכור את אבידן. הסרט הזה, כאמור, נוגע בקצב-עצב; אך יותר מזה – הוא מנסח, גם אם ללא כוונה-תחילה, את הצעקה החייתית של תרבות זמננו; צרחה ארוכה וחותכת התובעת לחיות. תובעת את מנת החיוּת שקברה במו ידיה לפני זמן לא רב, בפנים ללא משוא, ובחושך לא עלטה.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by