בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
מתי לאחרונה דרכתם על פיפי? 
 
 
איתן בוגנים

בגיל 3 התחילה לעשות אמנות. היום היא זורקת אבק על אנשים , מתחפשת להומלסית ומשתדלת לא להשתגע. ראיון עם אמנית מיצג

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
ליאור אמיר-קריאל היא מה שנקרא 'אמן מתאבד' – אמנית שמאמינה ולא מוותרת, חסרת עכבות שחיה ונושמת את המיצג בכל רגע נתון, אמנית שלא מקיימת הפרדה בין הבמה לחיים הפרטים, ובקיצור, אמנית שמשתטחת כל יום מחדש על הגדר מבלי לחשוש מרגלי ההמון תחתיה. הדבר המדהים הוא שגם כשליאור נוגעת במקומות אסורים היא עושה זאת עם מבט מפוכח וחוש הומור כל כך בריא שיהיה קשה מאוד לעצור אותה.
 
 
מתי התחלת לעשות אמנות?
"בגיל 3 תפרתי בגדים לבובות שלי, אז קיבלתי אופנוע ירוק, אווירון אל-על ורהיטים קטנים לבובות מסבא שלי מוינה. כשעוסקים באמנות בגיל צעיר קשה מאוד להפריד ולעשות הבחנות ברורות. אבל זה היה חלק מהמהות שלי בחיים, סוג של הישרדות אפילו. זה היה מקום של בריחה, של חלומות, שנתן לי הרבה כוח."

גם היום זה כך?
"כן, אני חושבת שכן, כי במקום הזה לא כועסים עלי. יש לי סוג של הגנה במקום היצירתי הזה של האמנות, שם נמצא הכוח שלי, שם אני אומרת מה יקרה, שם זה שלם."

מעניין שקראת למשחק עם הבובות אמנות?
"אז לא קראתי לזה אמנות, כי מי נותן בסופו של דבר את התוויות? החברה. היא מגדירה לנו המון הגדרות בחיים ומנתבת במיוחד אמנים שרוצים להיות בזרם המרכזי, שידעו אותם ויכירו אותם. אני לא רוצה ליצור אמנות לזרם המרכזי בגלל שאני צריכה להיות מוגדרת על ידי 'שומרי הסף' שהם מנהלי המוזיאונים, גלריות והשאר שמחליטים מהי אמנות ומהי לא."
 
 
אבל בסך הכל עושים אמנות כדי שיצפו בה, לא?
"אני לא אסתיר את העובדה שאנחנו זקוקים לאהדת הקהל ולהגדרה הזאת שמסבה את המבט אלינו. בהתחלה ישנה הבושה שאתה רוצה בכלל להיות מפורסם. אחר כך בא הכיף עם הפרסום וזה אכן כיף שאנשים אוהבים את מה שאתה עושה. האינטראקציה עם הקהל היא חלק חשוב בעבודת המיצג, אני מאוד זקוקה לקהל הזה, לאהבה ולצחוק שלו."

ולפעמים לא אוהבים אותך?
"היה לי מיצג שקראו לו אבק בו ניקיתי שטיח ואספתי את האבק לשקיות שאותן זרקתי על הקהל. הקהל קם, התרגז והלך, אלו תגובות בוטות אבל הן גם תגובות שאני אוהבת."

למה ללכלכך את הקהל?
"לא לכלכלתי אותו, זרקתי את השקיות עם האבק בפנים. אתה עובר איזשהו גבול בינך לבין הקהל. זה התחיל בטיול בירושלים בעיר העתיקה בדיוק היכן ששרון התחיל את האינתיפאדה האחרונה. שם ראיתי מטאטא כזה קטן שנשים ערביות מנקות איתו, ופתאום אני אישה אשכנזייה, לבנה, באופן ספונטאני מתחילה לטאטא את ירושלים. הסיכון הזה בבדיקה של הגבולות מעלה לי את האדרנלין – מה פתאום אני מנקה את ירושלים? זה היה מיצג ספונטאני שבדק גם איזושהי מהות בשפת המיצג."

מה התגובה הכי מפחידה שקיבלת?
"במיצג אחד הסתובבתי כמו הומלסית עם עגלת סופר, שקיות וצ'אקאלקה. עשיתי מסע בתל אביב ובדרך נכנסתי לכל מיני מקומות. בפינת ארלוזורוב נכנסתי לבית קפה לבקש כוס מים. בעל הבית נתן לי מים בתוך כלי גדול כזה שנותנים לכלבים, שאלתי אותו אם אני יכולה לשבת, הוא לא הסכים. השקתי את הצמחים שהיו שם והוא נבהל והתרגז. אחר כך הגעתי למסעדת דגים וחיכיתי המון זמן כדי שיושיבו אותי. אחר כך ביקשתי לפחות כוס מיץ, הם סירבו. גם במיצג הנוכחי אני חייבת את המגע עם הקהל. וכשאני מנקה את הרצפה על הברכיים עם דלי וסמרטוט/גופיה אז אני שואלת את האנשים בקהל אם הם דרכו על פיפי בתחנה המרכזית החדשה."
 
 
 
יש משהו חתרני במיצג?
"אתה מביא לשם את האישיות שלך, את המצב בו אתה נמצא באותו יום. אנשים מאוד מפחדים מהמצב הזה כי הוא מדבר על אמת, על הדברים הכי עמוקים שלהם. בחיים הרגילים אתה מסגל לעצמך כל מיני מסיכות והסתרות וכשמישהו מביא את האמת שלו, משהו שהוא לא בתוך הסדר כמו להגיד שהיא משוגעת, אז אנשים מתבלבלים. זה סוג של לכלוך שהם רוצים שיפסיק לגרד להם שם בבטן."

יש משהו באישיות שלך שהביא אותך עד הלום?
"חברות שלי שראו אותי בפעם הראשונה על הבמה היו בהלם ואמרו לי שזו הפעם הראשונה שהן רואות אותי שלמה. צריך טירוף, אסור לך לפחד מהמקום שאתה נראה מצחיק בעיני אחרים, והמקום הזה העסיק אותי כל החיים – המוזרויות שלי. יש מין הסכמה על איך אישה צריכה להיות - איזה גובה, גודל, מה להגיד, ואני מרגישה כל הזמן שאני לא בבגד הנכון ומזה אני עושה אמנות."

יש בכלל מעבר בין הבמה למחוצה לה?
"אפילו עכשיו כשאנחנו מדברים אני מנסה לשמור על מידה של איפוק ולא לומר כל מיני דברים מוזרים, זה כל הזמן שם, כל הזמן ללכת על איזה גבול."
 
 
וויתורים?
"אני לא אמא כמו שצריך. נושא האמהות הוא נושא קריטי כי או שמתמסרים אליו לחלוטין או שאתה אדם בזכות עצמך שרוצה לעשות אמנות. זה עובר בירושה, זה בא מתוך החוויות הקשות של הילדות שלי. כמה שתנסה לתקן את זה אתה בייסורי מצפון ורגשות אשמה. אולי היום הילדים שלי יכולים לסלוח על איזו אמא גרועה הייתי אבל זה לא משכיח ממך את הטעויות. אבל אפשר לעשות הכל וגם להיות הורים טובים זה תלוי מי אתה ואיזה דוגמא היתה לך קודם."

מה הזיכרון הראשון שלך?
"גדלתי אצל סבתי תקופה מסוימת באיטליז שפתחה בביתה ובמדרגות שירדו לרחוב היה מעקה עגול מברזל. אני החלטתי שזה גן השעשועים שלי ונתליתי עליו במהופך, ואז אני לא יודעת מה קרה, חשבתי שאם אפרוש את ידי באוויר אני אעוף. מה שקרה זה שנפלתי ופתחתי את הראש והדבר האחרון ששמעתי היו זעקות האמבולנס."

מה את הכי לא אוהבת?
"שיגידו לי מה לעשות. וכל הזמן אומרים לי מה לעשות."

מה עם אהבה ואמנות?
"אני מעניקה לקהל הרבה מאוד חום ואהבה, אני נותנת את עצמי, כשאני על הבמה זה עד הסוף."

המלצות של ליאור בתחנה מרכזית חדשה:
'ההומוסקסואל' מאת ראול דמונטה, בתיאטרון קרוב.
כל הדברים הכי פושטים וצבעוניים בשתיים בעשר.
פיתה דרוזית אצל סאלח ונזימה שבאים כל יום מדלית אל כרמל.

ליאור אמיר-קריאל מופיעה ב"החוק התרמודינמי השני" של אנסמבל 209 בבימת מיצג, תחנה מרכזית חדשה תל אביב.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by