בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
אפשר עודף? 
 
 מתוך `הכלב האנדלוסי`   
 
שלומציון קינן

שלומציון קינן מתחילה להשתעמם מהפילוסופיה האירוטית של גיבור נעוריה, ז'ורז' בטאיי

 
 
 
 
 
 
 
 
 
לראשונה התוודעתי לבטאיי בגיל 17. בלונדינית מזוהמת בשם "דירטי", (גיבורת הרומן Le Blue du Ciel) היא שלמעשה עיצבה את השקפת עולמי הארוטית: בדידותו של המספר, צחנת המוות של דירטי, יופייה האלוהי, הנהייה המסחררת לעבר התהום מתחת לעור, מעבר לגוף (אבל דרך הגוף...) כל אלה היו חומרים מצויינים לנערה צעירה שמעוניינת לומר "לא" לעולם המבוגרים. מאוחר יותר גיליתי שבטאיי הוא שאמר "האנושות התאפשרה ברגע שבו אמר האדם "לא! לטבע."

כמה שנים אחרי כן, כשלמדתי באוניברסיטה באנגלייה וקראתי את כתביו הפילוסופיים, היה בטאיי לכוכב הזוהר היחיד בתקרת חדר המעונות שלי. תליתי על הקיר ציטוטים מתוך הארוטיקה, ומתוך היצירה בת שלושת הכרכים שלו: 'La Part Maudite' כמו: "מיניות ומוות הן פשוט שתי נקודות הסיום של חופשה. הטבע חוגג." או: "מה מסמלת ארוטיקה פיזית אם לא את אונס עצם היותם של העוסקים בה?" וגם: "החברה, מתוך מודעות לפיצול הבלתי נסבל של עצמה, נעשתה שיכורה לחלוטין כדי לשאוב ממצבה הנאה סאדיסטית."

מכל כתביו הפילוסופים תורגם לעברית רק 'תיאורייה של הדת' בהוצאת רסלינג. מבין ספרי הפרוזה תורגמו ספרו הראשון 'סיפור העין' ולאחרונה גם 'הבלתי אפשרי,' שניהם בהוצאת רסלינג.
אל האחרון אפשר להתייחס כמעין קפסולה מזורזת למחשבתו של בטאיי: הבלתי אפשרי הוא מקום ההעדרות, פסע אחד מעבר לשיפולי ביטנן של נערות שהתהום מנצנצת בהם, אותו אובייקט שגורר אותנו אל תוך הלילה, מקום שבו העירום הוא המוות ושהשירה שמנסה לנגוע בו מאכזבת גם היא. בכתביו על כלכלת הקיום, בוחר בטאיי בשמש כדימוי: השמש, ששקועה בבזבוז אקסטרווגנטי של עצמה, נותנת ללא תמורה. האנושות לעומת זאת, עם האיסורים הנוצריים שלה והתועלתנות הקפיטליסטית, הפנתה עורף לעקרון הטבעי של היקום. היא מתקיימת ללא חיים או תשוקה או מוות. רק העודפות הזו של הטבע, תמיד קצת מחוץ לפסים, היא הבלתי אפשרי.

הנובלה הראשונה בספר, 'סיפור של חולדות,' עוסקת בתשוקתו המכלה והטרופה (כרגיל) של המספר דיאנוס לבת אצולה המכונה ב'. על סף השגעון, אומר המספר: "... נכנסנו את חשכתו של בית כלא שלא נצא ממנו אלא מתים, כפויים להצמיד לב מעורטל אל הקיר, בקור, בציפייה לאוזן צמודה מעברו האחר."

מגזרי העלילה שנקראים כהתפרצויות עויתיות של יאוש, אנו למדים גם על התרחשותו של איזשהו מנאז'-א-טרואה אפל בין המספר דיאנוס, הוד קדושתו האב הישועי א' ואותה ב'. בהרהוריו הקודחים מיגון נזכר המספר איך החזיק א' בליל תאווה "את כף רגלה העירומה של ב' שאין בה שום מידה של הגינות." הוא ממשיך להיות אומלל, מתייפח בבתי בושת, מחליט ש"הרע מכל יהיה אלוהים, מוטב מאדאם שארל המצטעקת: "איזה זרג קטן מתוק." בעוד הוא נמשך אל הזוועה והתהום של תשוקתו, נמלטת ממנו ב' לאחוזת אביה הסאדיסט. הוא מכתת רגליו, מוכה וחולה אהבה בשלג לבית האחוזה, שם הוא מצפה לקבל מכות נמרצות משומר היערות.

מה שמציל את הטקסט הזה מסכנת הנידנוד הוא ההומור, וגם הידיעה המעורפלת (שמתחזקת בחלקו הלירי השלישי של הספר) שכל זה נובע מאיזו הכרה בקורבניות ילדותית נושנה. בחלקים המרגשים ביותר בספר קורסים המאוויים פנימה אל תוך ריקות עצמם, וגם המיזוג המופרע המפתה של המוות אינו אלא תעתוע סטרילי. "אני יודע לבטח" הוא אומר, "שהאינטימיות של מ' שמתה היתה כמו זנב של חולדה, יפה כמו זנב של חולדה! ידעתי כבר שהאינטימיות של הדברים היא המוות."

החלק השני – בו מדבר אלינו האב א' עצמו, לאחר מות אחיו, נוגה אפילו עוד יותר כי בשלב הזה באמת כבר לא נותר דבר. "אין לך דבר על פני האדמה ובשמיים, בך או מחוצה לך שאינו מוסיף על דכדוכך." הוא אומר. הוא מבקש לפנות אל האלוהים כשאף תותב לבוש על פניו. כל החלק הזה הוא רצף נוגה של הגיגים על ריקבון אינסופי, ערגה לעוגת משמשים שעודנה חמה, חוסר היכולת לסבול את האהובה בין אם היא חייה ובין אם מתה, ומהכל עולה טעם של חוסר הטעם של הבלתי אפשרי.

חלקו השלישי של הספר, האורסטיאה, כולל שירה ודיון אודות השירה. חלק מהשירים הם מעין הייקו "לבי יורק אותך כוכב/חרדה שאין שנייה לה/אני מתלוצץ אבל קר לי." אחרים סובלים בתרגום. מה שמקסים בכל זאת בקטעי המסה: חרדה מפני היות הריק באמת מקרי ולפיכך באמת ריק: "מה שאני (צחוקי ואושרי השיכורים) מונח בכל זאת על כף המאזניים, מופקר למקריות, מושלך אל הלילה, מגורש כמו כלב." בחלק הראשון לעומת זאת, מופיע משפט הפוך: "איש מאיתנו אינו קוביית מזל, המושכת מן האקראי, מתחתיתה של תהום, איזה גיחוך חדש." כך או כך, מכל זה עולה אכזבה. מודעות לאי יכולתה של השירה להגיע לבלתי אפשרי. מעצם היותה ננעצת בדברים ברגע שבו הם אבודים: "זוהרה של השירה", הוא כותב, "מתגלה מחוץ לרגעים שהיא מגיעה אליהם באי סדר של מוות."

אז למה בכל זאת מצאתי שאני משתעממת מגיבור נעורי? אולי אפשר להאשים את העברית: יש להודות ש"עודף" נשמע כמו משהו שאתה מקבל במכולת לעומת "אקסס." ואולי להאשים את התרגום: שהרי כל האקסטרווגנזה המוזיקלית והשיכורה הזו קצת מתאדה בתרגום לכדי משהו תפל וקר.

הפילוסוף סלאווי ז'יז'ק הסביר לי פעם שהוא לא סובל את בטאיי ואת כל ה"טרנסגרייה הקאתולית המשעממת הזו." אז אולי לא נותר אלא להאשים את השנים שעברו, כלומר את עצמי. שהרי אין כבר מעבר מה לחרוג, ובכלל איני קאתולית.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by