בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
לא עוד! 
 
 
דניאלה זמיר

דניאלה זמיר סבורה שהאירוויזיון הוא מפגן הטעם הרע ביותר מאז מלחמת העולם השנייה

 
 
 
 
 
 
 
 
 
צפייה באירוויזיון היא כמסע במכונת זמן. הזמן במצעד התחפושות הזה עמד מלכת איפשהו בין סוף שנות השבעים ותחילת האייטיז. הדבר ניכר בעיצוב האירוע כולו, החל מן האולפן והתלבושות וכלה בשירים ובמנחים.

אם להיות כנה – אינני אוהבת את התחרות הזו, מעולם לא אהבתי. ייתכן וזה מפני שאני אישה הטרוסקסואלית, וייתכן שזה מפני שאין לי טעם רע. אם כידוע, אהבה היא עניין סובייקטיבי. מהותי יותר לציין, כי עד היום לא הצלחתי להבין את פשר תחרות האירוויזיון. התחרות נולדה באירופה, עשור לאחר מלחמת העולם השנייה. השמועה גורסת כי רעיון תחרות השירה בין המדינות האירופאיות השונות נולד מרצון של קירוב לבבות.

ואם אכן אם בקירוב לבבות (ולא רק במפגן טעם רע) עסקינן, ייתכן והאירוויזיון אכן מצליח להגשים את המטרה – הרי מה מקרב לבבות יותר מלהגיד "כולנו זהים זה לזה". לו ניסיתי לתאר את השירים מן התחרות אמש, לא הייתי מצליחה להבדיל ביניהם. חלקם מוזרים, מקצתם ביזאריים להחריד, ורובם ככולם נעו בטווח בין הגרוע לאיום. לאירוויזיון חוקים משלו, והם ברורים ביותר. למילות השיר אין חשיבות. נראה היה כאילו כל המתמודדים שרו את אותו השיר בווריאציות קלות.

האנגלית שפשתה בשירי האירוויזיון בשנים האחרונות היא הקש האחרון: משמע – איננו צרפתים, לטבים או אפילו אירופאים; כולנו דוברי אנגלית – פשוט בני אדם, אזרחי העולם הגדול, הכפר הגלובלי, אין ביניניו הבדלים - ולכן אין סיבה שנקום עוד אי פעם להילחם זה בזה, כפי שקרה במפגן הטעם הרע עוד יותר – מלחמת העולם השניה.

הרי כל מדינה באירופה שולחת לתחרות מתמודד על מנת לייצגה. סביר היה להניח כי המתמודדים ישקפו משהו, ולו הקטן ביותר, מתרבות מדינתם. אך התלבושות (הקטנטנות, הצמודות והמבריקות) והשירים (האיומים) כמעט זהים, ומרבית המתמודדים כלל לא שרו בשפתם. זה לא משנה מאיזה מדינה הם, או אם אכן אירופאים כלל, כל עוד הם לא משקפים דבר מן התרבות האירופאית.

גם ההז'רגון האירוויזיוני (האנגלי) הקבוע של המילים המנחות בשירי התחרות, מייצג את העמדה הכוללנית הזו: אנג'ל, דסטיני, לאב, דרימס, אימאג'ן, בייבי, לייפ וביוטיפול.

אז מהי תכלית תחרות האירוויזיון? ייתכן ומדובר רק בהזדמנות למדינות לפרגן אחת לשנייה על שום כלום, ולטפוח אחת על שכמה של השנייה. מרבית המדינות הרי נותנות את הניקוד הגבוה ביותר למדינות השכנות להן, ללא קשר לאיכות השיר. כך, למשל, קיבלה אתמול בריטניה, בעלת אחד השירים הגרועים ביותר בתולדות חמישים שנות התחרות, את הניקוד הגבוה ביותר, 12 הנקודות הנחשקות, משכנתה אירלנד.

מבלי לפצוח בדיון אודות אירופה האנטישמית, העובדה הקיימת היא שאין לנו באירופה שכנים אשר יתנו לנו ניקוד גבוה רק מפאת יחסי שכנות טובים (או במקרה של אירלנד, נקודות תודה על מתן עצמאות). כמו הילדים הדחויים בגן, אף אחד לא באמת רוצה לשחק איתנו. אז מה אנחנו עושים שם בכל זאת? שירי מימון נתנה הופעה נהדרת, ושירה היה מצוין ביחס לסטנדרטים האירוויזיונים. היא הגיעה למקום הרביעי והמכובד. אבל בינינו, הגיע לה יותר. הרי אנחנו כאן במידל איסט יודעים שלמרות העמדת הפנים של "כולנו בני אדם" אירופה לא למדה שום דבר. אנטישמים כולם, נתראה ביוון.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by