בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
מוסיקה: ותינוקות יעופו לי מהתחת 
 
 
גיא לוי

פליינג בייבי עושים רוק מעולה באנגלית, אבל כנראה שגם הם לא יכבשו את העולם. והחדש של מורצ'יבה שונה ומעניין

 
 
 
 
 
 
 
 
 

pain to give, פליינג בייבי, בלו סן מיוזיק

הפליינג בייבי הם אחת מחלוצות גל הלהקות הישראליות ששרות באנגלית. לצד רוקפור, איזבו וjay walk snail, היא מהבודדות שהצליחו לפרוץ מעט מהסצנה הסגורה הזאת ולהגיע לקהל רחב יחסית. כמו השתיים האחרות, גם הפליינג בייבי מייצרת, תחפושת של מקום וזמן אחר – רחוק רחוק מישראל של 2005.

אלבומם השלישי pain to give יזרוק אתכם לסן פרניצסקו של שנות השישים. בפני המאזין ניצבות שלוש ברירות. האחת לקבל את זה כפשוטו – כלומר כאלבום סיקסטיז לכל דבר; השנייה, לזלזל כי זה לא הדבר האמיתי. האפשרות השלישית, והמעניינת יותר לדעתי, היא לנסות להתחבר לשירים דווקא מהמקום האמיתי שבו נכתבו.

בסופו של דבר, מתחת לרצועות מוצלחות כמו High and down ו- Pain to give מסתתר משהו מאוד ישראלי. יותר מהכביש לסן פרנציסקו אני מזהה פה את הדשא של הקיבוץ עם נובלס, ומדור ספורט של ידיעות אחרונות. אלו הסיקסטיז האמריקנים דרך עדשה ישראלית מאוד - של שלושה קיבוצניקים בשנות האלפיים. מה לעשות שנעים להתמסר להזייה הזאת ולשכוח שבמקום סיקסטיז היו פה מלחמות ולהקות צבאיות.

כשמתעמקים באנגלית של הפליינג בייבי מגלים שיש פה אמנם משפטים שנשמעים טוב בפני עצמם, אבל לא באמת מתחברים לאמירה. "אני די בטוח שאני עומד לעשות את זה – בעולם שלא סולח / אני די בטוח שאני אני עומד לשבור מילה או שתיים / אני רוכב רחוק" (מתוך שיר הנושא). לדעתי, התפקיד האמיתי של האנגלית פה הוא לשחרר את הפליינג בייבי מקלישאות של רוק ישראלי. התוצאה - הרכב טריו רוק (פורמט נדיר במחוזותינו) – שמנגן רוק רזה ויעיל, וסולן כריזמטי ששר כאילו שנות השישים באמת קרו גם פה.

בזמן הקרוב אמורה הלהקה לצאת לסיבוב הופעות בארצות הברית עם פיטר הימלמן. אני לא ממש מכיר אותו, אבל זה נשמע מרשים. בכל זאת תנו לי לקחת הימור פרוע - גם הפליינג בייבי לא הולכים לכבוש את ארצות הברית. לא כי הם לא טובים או משהו כזה, אלא כי יש מליון כמוהם מעבר לים וכי אף אחד שם לא מחכה לשמוע רוק קלאסי מהרכב ישראלי. גם בישראל, עם האנגלית, הפליינג ייאלצו להישאר בגבולות הגטו של 88 אף אם. אבל אולי דווקא התלישות הזאת הופכת את האלבום של הפליינג בייבי לחינני כל כך.
 

The antidote, מורצ'יבה, אן אם סי

עטיפת האלבום
 עטיפת האלבום   
מורצ'יבה החלו את דרכם בשנת 96' כהרכב טריפ הופ. הם חיו אז על השאריות של פורטיס הד.dummy של גאונים מבריסטול יצא שנתיים קודם לכן, והיה רעב לעוד. מכיוון שהאלבום השני של פורטיס הד יצא רק בסוף 97', מורצ'יבה היוו תחליף זמני סביר. כמעט עשור אחר כך, די משונה לקבל מהם עוד אלבום, בהתחשב בעובדה שפורטיס-הד הגדולה כבר מזמן תלתה את הנעליים.

אז מאז מת הטריפ הופ, מורצ'יבה הולכת ומתפזרת. באתר הלהקה מוגדרת המוזיקה שלהם כדאב-סול-טריפ-רוק-מדיטציה-טראנס-פאפ. חובבי האורגיות מוזיקליות יאהבו את ההגדרה הזאת, אחרים עלולים לקבל ממנה קלקול קיבה. כך או כך, antidote הוא האלבום הראשון שלהם בלי סקיי אדאורדס, הסולנית המהפנטת והדומיננטית שלהם, שהוחלפה בדייזי מרטי. מרטי, שנשמעת כמו שילוב של בין ננסי סינטרה לג'פרסון איירפליין, גרמה למורצ'יבה אולי למצוא סופסוף את הדרך שאבדה אי שם באמצע שנות התשעים. הטריפ הופ הוחלף הוחלף בפופ סיקסטיז מנוגן חי. השיא של האלבום – 'everybody loves a loozer' נשמעת כמו קלאסיקת ג'יימס בונד לכל דבר, וזהו אחד השירים היותר יפים ששמעתי בשנה האחרונה.

אז מי שנאמן למורצ'יבה של who can you trust מ-96', עלול להתאכזב. הוא לא יימצא כאן זכר להרכב ההוא. אבל בשורה התחתונה - מורצ'יבה מודל 2005 טובה מזו של 96'.

האתר של מורצ'יבה
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by