בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
סרט ערבי 
 
 
מיכל זמרני

מעניין לראות את 'עטאש - צימאון', סרט על ערבים שבו היהודים לא עושים שום דבר רע

 
 
 
 
 
 
 
 
 
אנו עם קטן מוקף אויבים. הנה לנו אקסיומה. האויבים – כלומר הערבים, חיים גם בתוכנו – היהודים, ולא פעם הם עושים על זה סרט. איך אנחנו גוזלים מהם את האדמות, איך אנחנו מענים אותם במחסומים, איך אנחנו טובחים בהם ללא סיבה. לכן היה כל כך מרענן להיתקל בסרט דובר ערבית, עם שחקנים ערבים ובמאי ערבי, שבו, לשם שינוי, אנחנו לא הורגים אף אחד. הערבים הורגים את עצמם, לאט וביסודיות.

עטאש – צימאון של תאופיק אבו ואיל עוסק במשפחה בלי בית ובלי שם. לפני יותר מעשר שנים היא עזבה את הכפר, עברה לגור בחורבות מבודדות לא רחוק ממנו, ומתפרנסת מגניבת עצים ושריפתם לפחם. לא ברור איפה בדיוק המשפחה הזאת ממוקמת. זה יכול להיות רבע שעה מהבית שלי, או שלכם. לא ברורה הסיבה שבעטיה עזבה המשפחה את הכפר – משהו על רקע כבוד המשפחה. מה שברור הוא שבני המשפחה תקועים שם, שלא ממש ברצונם, ורוצים לצאת.

הסרט מתחיל בזה שהאב, בהתקף זעם, שובר את מיכל המים, ומחליט להתקין צינורות שיביאו אל המקום מים זורמים. האב לא מתייעץ עם אף אחד בהחלטתו, ולוקח את בנו היחיד שיסייע לו. הבן, שוקרי, לא ממש מתווכח. מכל בני המשפחה, הוא היחיד שמרשה לעצמו להתמרד לאורך כל הדרך, וללכת לבית הספר, למרות התנגדותו הנחרצת של האב. הוא יעשה כל מה שהאב יבקש, כל עוד האב לא ימנע ממנו את פיסת החופש הקטנטנה הזאת. בשלב זה של הסרט, הוא גם היחיד שיש לו שם – כלומר אישיות, זהות. בנות המשפחה, האם ושתי הבנות, מתנגדות למהלך. הן מבינות שהתקנת צינורות בשארית הכסף של המשפחה – פירושה קביעות. הישארות במקום הנידח הזה. אבל אותן אף אחד לא שואל.

האב והבן מתקינים, אם כן, צינורות, מים מתחילים לזרום אל החורבה בה המשפחה מתגוררת, ולאט לאט מתחילים להציף מתחים אל מעל פני השטח. סיבת הנידוי מן הכפר מתבררת גם היא. הבן, שוקרי, יוצא עם אביו לכרות עצים מהיערות הסמוכים, לצוד בעלי חיים למאכל המשפחה, לשמור על הצינור בלילות לאחר שמחבלים בו. ברגישות ראויה לציון, ובסיוע הצילום היפהפה של אסף סודרי, משורטטת מערכת היחסים העדינה בין האב לבן, הכוללת לא מעט קונפליקטים של מסורתיות מול מודרניות, כבוד מול חירות, פרט מול משפחה מול חברה.

עם המתחים שעולים, מקבלות לאט לאט גם בנות המשפחה שם וזהות. שמה של האם האנלפבתית, שבסך הכל רוצה לילדיה עתיד טוב יותר מההווה שבו היא עצמה חיה, צץ דווקא מתוך העובדה שהיא לא יודעת לקרוא. שמה של הבת האמצעית, שלא פוצה את פיה לכל אורך הסרט, עולה כשמדברים עליה, כשהאם מתחננת בפני האב שיחשוב על העתיד שלה ושל הבן, שיש להם עוד סיכוי אם יצאו מהמקום הזה ויחזרו אל הכפר. שמה של הבת הבכורה, הכבשה השחורה של המשפחה, העצמאית והמרדנית מכולם, מתגלה רק כשהיא נמלטת, ובני משפחתה מחפשים אחריה וקוראים בשמה.

ופתאום הגוש המשפחתי האחיד, המנודה כולו, מתפרק לישויות, שלכל אחת מהן אופי משלה ורצון משלה ושאיפות משלה. זו שלא מרוצה מחייה ומשתדלת עבור צאצאיה. זו שמוצאת יופי והרמוניה גם בחורבה ובעשן ובקליעי הכדורים שאותם היא אוספת. זה שיעמוד על שלו מול הדברים החשובים לו באמת. זו שקוראת שירה ומוצאת טעם לחייה במחשבות על העבר. וזה שמפחד עד מוות מאובדן השליטה. שמשליט טרור על משפחתו, כי זה הדבר האחרון שנשאר לו, שמתוך הרצון העז לשמור על התא המשפחתי – מתאכזר לפרטיו, ומוביל את המשפחה, החשובה לו כל כך, אל הסוף הבלתי נמנע.

עטאש – צימאון הוא סרט ארוך, וכבד, וחסר עלילה. הוא לא בא לספר סיפור, אלא להציג תמונת מצב, ולהעלות שאלות נוקבות על החברה, התא המשפחתי, הפטריארכליות, מעמד האישה, החוקים הנוקשים של חברה זו והקלות הבלתי נסבלת של הנידוי. מי שחושב שזה לא נוגע לנו, הנאורים, כנראה שלא ביקר אף פעם בבני ברק; לא התעדכן במצב בית הנבחרים שלו, הכולל, נכון להיום, 18 חברות כנסת מתוך 120; לא נתקל מעולם בנכים ועניים ומובטלים, שאותם הקיאה החברה שלנו בקלילות החוצה. הסרט הזה מייצג אותם, את כולם. את הצימאון שלהם לאהבה, לקבלה, לנורמליות. מדובר בסרט לא קל לצפייה, ואני לא חושבת שהיה נגרע ממנו משהו אם היו מקצרים אותו קצת. ובכל זאת – כדאי, לכל מי שמאמין שקולנוע הוא לא רק בידור זול לשעות אחר הצהריים, אלא גם אמנות האמורה להעביר מסרים חברתיים.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by