בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
שפת הזין 
 
 עבודה של דגנית ברסט. מתוך עטיפת `משגל`   
 
עינת עמיר

עינת עמיר ביקרה בערב לזכרה של הפמיניסטית אנדריאה דוברקין, והבינה שהיא לא מוכנה להזדיין בסבלנות עד שישתנה מאזן הכוחות

 
 
 
 
 
 
 
 
 
אנדראה דבורקין. מתוך האתר של הוצאת בבל
 אנדראה דבורקין. מתוך האתר של הוצאת בבל   
יש רגעים בתרבות שקשה להתעלם מהם. שאפשר לחבק אותם או לשנוא אותם, אבל קשה להישאר אדישים אליהם. רגע כזה היה פרסום הספר 'משגל' מאת אנדריאה דבורקין. הספר התפרסם בארה"ב ב1987, ואצלנו, באיחור האופנתי הרגיל, הוא יצא לאור השנה, בהוצאת בבל.

אתמול נערך פאנל לזכרה ולכבוד הוצאת הספר בגדה השמאלית בתל אביב. בפאנל השתתפו מתרגם הספר דניאל פרידמן, ד"ר אראלה שדמי - ראש התכנית ללימודי נשים ומגדר, בית ברל, דבי לרמן – פעילה פמיניסטית, וכן ד"ר חן נרדי, יו"ר משותף של התנועה לגבריות חדשה.

דבורקין היא הוגה פמיניסטית חשובה ומרכזית, ממובילות הפמיניזם הרדיקאלי בארה"ב. היא נפטרה לפני חודשיים, בהיותה בת 58 בלבד. חייה שיקפו באופן מובהק עוולות החיים בחברה המבוססת, כדבריה, על שלטון הזין. ד"ר שדמי סיפרה בפאנל שדבורקין הייתה זונה בצעירותה, אישה מוכה בנישואיה הראשונים, וכהוגה פמיניסטית היוותה מטרה לאיומים קשים ותקיפות. על אף כל זה היא בחרה להתנהג כמו שהיא רוצה, ולא צייתה לנורמות הטרוסקסואליות או הומוסקסואליות. היא הייתה דוברת מרגשת. אמרה כל אשר על לבה ללא כחל וסרק.

הספר 'משגל' משתמש בטקסטים של סופרים חשובים כמו טולסטוי, קפקא, טנסי וויליאמס וג'יימס בולדווין. דרך כתביהם והביוגרפיה שלהם מנתח הספר את הדרך שבה מעשה המשגל הוא דבר פוליטי במובהק. המשגל מותווה בתרבות כמעשה הכיבוש האולטימטיבי, החדירה שגורמת למחיקת זהות, האונס. דבורקין טוענת שבמשגל יש פוטנציאל לאהבה ולחיבור, אך כל עוד התרבות בנויה באופן הזה, כל עוד אנו חיים בתרבות גברית, המשגל אינו יכול להיות אקט אינטימי בין שני אנשים, הוא תמיד יהיה מעשה כוחני – סמלי. דבורקין טוענת: "הגברים הם מקור הסמכות שלי – אני אוהבת את הספרות שלהם, אך הם לא יודעים על נשים או על מין יותר ממני". היא מצהירה שנשים אינן זקוקות לאילנות גבוהים כמו פרויד או פוקו להתלות בהם.
 
 
הדבר הבולט ביותר בספר הוא השפה: נועזת, בוטה, אלימה, שפה חשופה שמגלה כל טפח. השפה הנועזת היא חלק מהמסר של הספר. דבורקין בוחרת לדבר בשפה גברית על מנת לחשוף את שפת הזין הפטריארכלית ולהציע לה אלטרנטיבה. "השיח הגברי הוא השפה שלנו, הוא השפה היחידה בנמצא. אך זו אינה שפת האם שלנו, הנשים, אותה אבדנו מזמן. לנשים אין שפה לדבר בה על המשגל. עקב כך אנחנו מנמיכות את קולותינו".

אחת הבעיות הבולטות בספר לטעמי נמצאת בדיוק בנקודות האלה, בהן דבורקין אומרת מילים כמו "אנחנו", "הם", אלה המקומות בהם היא מפסיקה לדבר על התרבות, השלטון הגברי כמצב פוליטי, ומתחילה להתייחס לנשים (וגברים) כפרטים זהים. כאמור, הצעקה שלה, על האלימות וההשתקה היא צעד חשוב ומכריע מבחינה תרבותית, אך מאז כבר צצה לה ג'ודית באטלר אחת, שלימדה אותנו שגם גבר או אישה הם לא דבר נתון, טבעי וכל התפקידים החברתיים של גבר או אישה הם חיקויים שכל אחד ואחת מאיתנו מבצעים על מנת להיחשב מתאימים למין הביולוגי שלנו.

אז מה בעצם אנחנו אמורות לעשות עם ציטוט כזה: "נשים עדיין רוצות חושניות רגישה יותר וממוקדת פחות הכוללת את כל הגוף, ועדינות רבגונית" (מתוך הספר). האם הוא מעצים או מדכא? תלוי את מי ומתי כנראה, אבל ההכללה מצויה בו, ובכך חוטאת דבורקין, בניסיונה לתת לנשים את הזכות להיות חושניות ורגישות (האין זה מה שנדרש מהן מראש גם על ידי הגברים?), היא לוקחת מנשים החפצות בכך את הלגיטימציה להיות פשוט חרמניות, חזקות, ומזיינות.

דבורקין לא עוסקת כלל בשאלה האם יש גברים שמצליחים במסגרת התרבות הגברית העכשווית לנהוג אחרת, להיות עדינים ורגישים. היא לא טוענת שכל הגברים אלימים, היא פשוט טוענת שהמערכת אלימה. אך שוב, היא לא מתאפקת להישאר ברמת המערכת: היא טוענת גם שהנשים בחברה הגברית תמיד מפוחדות, ושפחד וחירות אינם יכולים להתקיים במקביל.

דבי לרמן דיברה בפאנל על ניסיון להציב אלטרנטיבה למעשה המשגל. לטענתה, הדבר היחיד שאפשר לנסות לעשות בסיטואציה התרבותית – פוליטית – כלכלית הנוכחית הוא לנסות לרכך ולעדן את מעשה המשגל. על מנת להפוך את המשגל לאקט אינטימי – שוויוני אמיתי, יש לפרק את המבנה החברתי מהיסוד, לשנות את כל יחסי הכוחות, לשאוף שאמצעי הייצור יהיו בידי כולם. שאיפה ראויה בהחלט, אבל מה נעשה עד אז? אני שואלת את עצמי, עד אז לא נזדיין?

בעולם בו יחסי כוח הם סוג היחסים היחיד כמעט, והתרבות בו מבוססת על מיניות, אין כמעט אופציה אחרת חוץ מלהזדיין. להזדיין, ולהיות פמיניסטית. להיות מודעת לניצול, לשליטה, ולא להתעלם מהם גם במיטה שלך. אך עם זאת, להתעקש על ההנאה, לא לוותר על הכוח שלך, לנסות לזיין, (בין אם באופן מעשי או מטאפורי) במקום להיות מזוינת. לא להתכחש לפַחַד אלא לחוות אותו במלוא עוצמתו ולפעול מתוכו.

יש לקרוא את דבורקין. לקרוא וללמוד על המבנה החברתי שאנו חיות בו, אך כמובן גם לקרוא ולהתעצבן. אולי יש לקרוא אותה מתוך מחשבה על המשפט הבא, שכתבה שרה חינסקי בהקשר אחר לגמרי: "פרס התנחומים היחיד שמציע הפוסט מודרניזם: איסוף שקדני של כל הידוע על הרע מכל".
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by