בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
מופע האימים של מאיה לרמן 
 
 מאיה לרמן. צילום: רמי מימון   
 
איתן בוגנים

מאיה לרמן, אמנית אימה, תל אביבית אמיתית וכוכבת בוגרי המחזור החדש של בצלאל-המשך

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
ברוב קולות סוחף, מאיה לרמן תופסת את משבצת הכוכבת החדשה שיצאה זה עתה מלימודי ההמשך של בצלאל בתל אביב, ובצדק רב. היא זמרת עם קול שמעורר מתים, ביישנית כובשת לבבות, לוחמת חופש ותיקה, משוטטת ידועה, תל אביבית מן המניין הרצוי ואמנית בדרך הקשה. התחושה שעוברת מהעבודות של מאיה, הבוגרת הטריה, דומה לתחושה המבלבלת שחודרת מבעד לסצנה האחרונה בסרט 'הבוגר' - בדרך אל עתיד מושלם ואהבת אמת, במושב האחורי של האוטובוס נשמע פתאום השיר המלנכולי 'הצליל של השקט' ומפר את כל כללי המשחק, הופך את הציפיות שלנו על פניהן, משאיר אותנו תוהים ואת הדמויות בודדות ותלושות מתמיד. העבודות של מאיה לרמן הן סימון מדויק, הקפאה של רגע ההתפוררות של מה שחשבנו כמוכר.
 
 
מה מצבך? מה שלומך ואיך המרגש?
"טוב, עכשיו אני מרגישה קצת הקלה. עבדתי קשה בחודשים האחרונים - אני מאמינה באמנות שבאה מעבודה קשה. בתור טיפוס שאוהב לישון המון מצאתי את עצמי בחודש האחרון הולכת לישון בשעות מאוחרות ומתעוררת בשעות מוקדמות, הייתי בדאגה להשלים את העבודה. היום אני מתעוררת בחרדה לשלומה."

היו לך סיוטים?
"בלילה לא, ביום כן."

מה התסריט הכי טוב שאת יכולה לדמיין כרגע?
"אני לא בן אדם של תסריטים טובים, רק של גרועים, התסריטים הטובים יכולים להפתיע אותך ורק אז הם באמת טובים."

אז איך זה להיות בוגרת?
"אני לא מרגישה בוגרת, כל פעם אתה מגדיר לעצמך מצבים שאתה מתחיל בהם או בוגר שלהם."

איך את מתחילה לעשות אמנות?
"אין לי נקודת התחלה, כל התחלה של עבודה היא סוף של הקודמת וניסיון למצוא חורים בעבודה הקודמת, לערער את המעמד שלה. זה מתחיל מתחושה שהופכת לניסיון מחשבתי בחומר, ניסיון להעביר בחומר את אותה הרגשה."
 
 
והסוף?
"הסוף הוא די שרירותי, אבל הוא הכרחי על מנת להמשיך את העבודה הבאה, זה הרגע שבעצם אתה לוקח אחריות על הדבר הזה."

ומה זה אומר להיות אמנית מבחינתך?
"אחריות גדולה כלפי עצמי. אני לא רואה את האמנות כדבר מובן מאליו, אז הצורך להצדיק את פעולת האמנות מאוד חזק אצלי. בכלל אצלי אמנות זו לא מסיבה."
 
 
 
בחורה רצינית?
"אני בחורה רצינית אבל נמנע ממני העונג של לקחת את עצמי ביתר רצינות. אני מודעת לזה שמי שיראה את העבודות שלי לא בהכרח דומה לי או שהוא לא אני, וזה מאוד מצחיק אותי. הכישלון הזה נמצא בבסיס של העבודות. ההכנות לתערוכה היו הכי טוטאליות מבחינתי, צריכה להיות הרצינות הזאת, הדיוק הזה, בשביל שבסוף זה יהיה הכי גבולי ומתעתע, כמו בסרט אימה."

תיכף ניגע באימה. האם יש לך מקורות השפעה יותר ספציפיים?
"אני אוהבת ללכת ברגל בסוג מסוים של ריכוז. קולנוע ומוסיקה שיש בהם בטחון של משהו שאמור להיות מובן לכולם בצורה אבל הם לגמרי סובייקטיביים לצופה או לשומע, מקורות ההשפעה שלהם מאוד נגישים ומוכרים אבל בעצם התוצר הסופי מאוד אוורירי ובודד."

מה למשל?
"זה קיים בעצם גם בעבודות שלי. סוג מסוים של סמלים שנמצאים בחיים של כולם. השימוש שלהם בתוך היצירה יוצר תחושה של חוסר הבנה ובדידות, כמו מכנסי ג'ינס או הפסל מהבימה או סתם קופסת קרטון. הסרט 'דוני דארקו' למשל הצליח לנגוע בתחושה של בדידות וחוסר הבנה במסגרת של חוויה המונית לחלוטין. גם הסרטים של ווס אנדרסון מצליחים בחוסר האפשרות לצפות את המהלכים של הדמויות בתוך יצירה שמסתמנת כמובנת. גם סרטי אימה הם כאלה."
 
 
סרטי אימה מפחידים בעיקר, לא?
"לא מפחידים מדי. הם בעיקר מפחידים כשהם לא ממש רוצים להפחיד. כשההסטה מהמציאות היא מינורית וחסרת כוונה. הם הדוגמא הכי טובה לחוסר היכולת להבחין בין טוב לרע ובין אמת ובדיה. וכשאתה מכבה את הטלוויזיה זה ממשיך לתוך החיים, האיפור הגרוע עושה את זה."

מה הדבר שהפחיד אותך הכי בעולם?
"כשהייתי בת ארבע ישבתי עם אמא שלי בבית קפה. האיש שהיה שם הכי הפחיד אותי בעולם, הוא היה איש שיכור ואלים עם התפרצויות זעם. הוא רצה שנעבור לחנות ממול כדי שיקנה לי דובי, דובי ענק. הלכתי איתו. כל הדרך לחנות ממול היתה סיוט מאוד גדול. כשחזרתי לבית הקפה עם הדובי, אמא שלי נורא כעסה עלי שנתתי לאיש השיכור לקנות לי דובי ענק. העבודה בתערוכה הנוכחית עם הדובי מוקדשת לו."

יש עוד מאורע שהשאיר את חותמו על האמנות שלך?
"כשהייתי בכיתה ד' אני חושבת, אני והוריי חזרנו מסבא שלי שהתגורר בחולון ונסענו ברחוב הרצל בתל אביב. מצד ימין פתאום, במהירות, נכנס בנו רכב ופגע בנו מאחור. הרכב שלנו התחיל להסתובב במהירות, היה חושך, ואחרי כמה שניות ראינו שכולם בסדר. פתחנו את הדלתות וגילינו שהאוטו עמד על מיטה ומסביב היה גן עדן של רהיטים. האוטו בעצם נכנס לתוך חנות של רהיטים ברחוב הרצל. זה מאוד השפיע עלי."
 
 
גם אהבה מסובבת אותך?
"אני מאוד אוהבת ומפתחת יחס של אינטימיות עם האנשים שקרובים אלי. גם עם הידידים והידידות שלי אני מרגישה אהבה. חבל שאין יותר אהבה באמנות, אבל באמנות טובה יש אהבה. יש רצון לחלוק משהו עם מישהו, לא עם כולם בהכרח, אפילו רק עם אדם אחד."

אני יודע שאת מופיעה ושרה, איך זה?
"אני מאוד אוהבת לשיר ומוכנה לעשות את זה בכל הזדמנות. בסך הכל אני בן אדם מאוד ביישן והשירה יכולה מכניסה אותי לתפקיד בו אני מוציאה קול שהוא לא שלי ממש."

קצת פוליטיקה?
"אני לא מרגישה שאני מגיבה אלא שהמציאות הפוליטית באופן כללי נמצאת בתוכי, כמו הרבה חוויות או דברים שאני מושפעת מהם. בכלל יש לי נטייה להאניש חומרים, להעביר אותם תהליכים של ניצול, קיפוח או אפליה מתקנת. מה שנחשב כפוליטי בעיני הכלל הוא לא תמיד זה שמעניין אותי. למשל, ההכנות לצילום בו אני מופיעה עם הבחור הסיני היו כל כך מוקפדות ומבוימות עד לרגע הקריסה של הצילום עצמו. הרצון להיות פוליטיקלי-קורקט קורס ברגע שהעובד הזר מופיע כעצמו, כרגע דוקומנטארי בתוך הפריים המוקפד הזה."

אני לא יודע להסביר את זה אבל בשבילי את – אם יש דבר כזה – תל אביבית אמיתית.
"אני לא יודעת מה זה אומר אבל אני אקח את זה כמחמאה. מבחינתי זה אומר לגדול בין המון זקנים, באמת. בלי שכונה, בלי חברים מהשכונה. היום אין לי הרגשה שהגעתי לעיר הגדולה. אני יכולה לפנטז על ניו יורק, אנשים שנולדו בניו יורק מפנטזים על הירח, הכל יחסי."

מאיה לרמן מציגה בתערוכת הבוגרים של לימודי ההמשך בבצלאל.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by