בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
מוסיקה: מריח כמו כסף קל 
 
 מתוך עטיפת הדי.וי.די   
 
גיא לוי

הדי.וי.די החדש של נירוונה שופך אור מועט מידי על דמותו של קורט קוביין. וגם: פורטיס חזר להיות משוגע ושינייד או'קונור היא זמרת בינונית למדי

 
 
 
 
 
 
 
 
 

נירוונה, Nevermind, די.וי.די, הד ארצי

מתוך האתר הרשמי
 מתוך האתר הרשמי   
הגורל הועיד לנירוונה תפקיד חשוב בשנות התשעים. אין האלבום שמסמל יותר את מהפכת הרוק של תחילת העשור ההוא, מ-Nevermind, ואין אלבום שמסמל את גוויעתה כמו אלבום האנפלאגד מ-94 והתאבדותו של קורט קוביין. עבור מי שגדל בשנות התשעים החוויה של לשמוע בפעם הראשונה את 'Smells Like Teen Spirit', הייתה חוויה מכוננת, שקברה באופן סופי את המוזיקה של שנות השמונים.

קשה להאמין, אבל כבר עברו ארבע-עשרה שנים מאז אותם ימים. כעת במסורת הלסחוט-את-הטיפות האחרונות-מהלימון, יוצא הדי.וי.די, שתחת הכותרת המבהילה משהו - "אלבומים קלאסיים", מנסה לתת מבט על מאחורי הקלעים של היצירה הזו. דייב גרוהל, כריס נובוסליץ' חברי הלהקה, לצד בוץ' וויג המפיק האגדי, ת'רסטון מור מסוניק יות' ועוד כהנה וכהנה מנסים לשפוך אור על ההיסטוריה הזאת.

הבעיה העיקרית היא שכולם פרט לבוץ' וויג (ועוד נגיע אליו), נראים כשבויים במיתוס שצמח סביב הלהקה. וכך, אנו מקבלים שוב דיוקן שחוק וחד ממדי של קורט קוביין כגיבור רוקנרול טראגי, "שלא מצא את מקומו בעולם". אף מילה לא תמצאו בסרט הזה על הסמים, מנות יתר, קורטני לאב, והתקפי זעם. כל אלו נמחקו, ובמקום זה החברים הישנים משננים שוב ושוב איך הם היו בסך הכל חבר'ה שלא עניין אותם שום דבר חוץ מלעשות את המוזיקה שהם אוהבים. בקיצור, סרט שלא היה מבייש את ערוץ E!

היחיד שנראה שאינו שבוי במיתוס הוא דווקא בוץ' וויג. הקטעים בהם הוא מופיע הם היחידים ששווים צפייה בסרט. הוא רוכן מעל קונסולה באולפן ומדבר עם ניצוץ אמיתי בעיניים. הוא משמיע ערוצים, מדבר על הכפלות קול, על להקליט את 'Something In The Way' אחרי טייקים לא מוצלחים, כשקוביין שרוע על הספה מחוץ לאולפן בעוד וויג עוצר את נשימתו לארבע דקות כדי שלא תיכנס להקלטה. דווקא דרך הפירוט הזה שנשמע לעיתים טרחני, אנו מקבלים איזו זווית אנושית על דמותו של קוביין, כזמר צעיר וחסר ביטחון עצמי, אך עקשן כמו פרד. אחד הרגעים היותר חינניים בסרט הוא הקטע בו וויג מספר שהדרך היחידה לשכנע את קוביין לעשות הכפלות קול, משהו שהוא ראה כדבר בזוי, היתה לומר לו שג'ון לנון עשה את זה גם. לחשוב שכך נוצרו כמה מערוצי השירה הגדולים ביותר של שנות התשעים...

שאלה שעולה מצפייה בסרט היא לאן היה מתגלגל קוביין אם לא היה נוטל את חייו בשנת 94. נראה כי התאבדותו הצילה את נירוונה מדעיכה - כפי שקרה למשל לפרל ג'אם ואדי וודר, להקה לא פחות גדולה וסולן לא פחות כריזמטי, שעדיין, באדיקות מעוררת הערצה, מוציאים אלבומים (גם אם מעטים שומעים אותם). דווקא להם קל לי יותר להאמין שהם בסך הכל חבר'ה שלא מעניין אותם דבר פרט מלעשות את המוזיקה שהם אוהבים.

כך או כך, עבור מי שמתכנן להקליט אלבום בקרוב ורוצה לשמוע קצת על עבודת האולפן המרתקת של וויג, הדי.וי.די הזה יכול להיות קנייה משתלמת. עבור כל היתר - סביר להניח שאם אתם בני שש עשרה ועדיין מאמינים בקלישאות על גיבור רוקנ'רול טראגי שמסיים את חייו בגיל 27, זה יעשה את העבודה. אם חיפשתם משהו שהוא יותר מזה, אולי הוליווד תספק את הסחורה (אני בספק).
 

פורטיסחרוף, חדשות מהירח, נענע דיסק

צילום: יח"צ
 צילום: יח"צ   
אחרי שלוש עשרה שנות פירוד הם חוזרים אלינו, וזוהי הסנונית הראשונה מתוך אלבום חדש. אם לשפוט על פי 'חדשות מהירח' (אפשר ורצוי להוריד אותו מהאתר המוצלח מאוד של פורטיס), גולת הכותרת היא שפורטיס שוב משוגע. הוא מעוות את קולו, פולט הברות לא ברורות ומתפתל כמו פעם - כאילו כל השנים האלו הוא רק היה צריך את הנוכחות השקטה של סחרוף בשביל להרשות לעצמו להשתגע. גם הטקסט מבטיח - "חוסר ודאות זה בשבילי עוגן / הריק בעולמי מלא מלא בתוכן," ובאשר למוזיקה - כל ההרכב המקורי של הצמד כולל ז'אן ז'ק גולדברג, המתופף המיתולוגי וגיל סמטנה על הבאס, חוזר למקומו. במקום רטרו אייטיז-לפנים עליו הימרתי לאחר האיחוד של מינימל קומפקט ובמסורת התקופה, הם בחרו דווקא בהפקת גיטרות אלה-פוסט-פאנק-פופ. זה מדויק, סוחף ובעיקר משאיר טעם לעוד. בסוף החודש הם חוזרים להופעות, והאלבום עומד לצאת בחורף. אם הכל ילך כשורה זה עומד להיות אחד האלבומים העבריים המרגשים של השנה.
 

שינייד או'קונור, Collaborations, הליקון

מתוך האתר הרשמי
 מתוך האתר הרשמי   
לצד ארבעה אלבומי אולפן, הרבתה שינייד או'קונור במהלך הקריירה שלה להתארח באלבומים של יוצרים שונים - החל ממאסיב אטאק, עד יו 2, פיטר גבריאל, אסייאן דאב פאונדיישן ועוד רבים וטובים. התוצאה בחלק מהמקרים מצוינת (blood of eden עם פיטר גבריאל, tears from the moon עם conjure one) בחלק חלשה למדי (I’m not your baby עם יו-2, למשל). הבעיה העיקרית באוסף החדש שמרכז את שיתופי הפעולה הללו, שהוא פשוט אינו מתחבר למשהו שלם. קשה למצוא מצב רוח מתאים לשמוע את כל האלבום הזה מתחילתו עד הסוף. בדף הקומניקט לאלבום נטען כי שיתופי הפעולה הללו אפשרו לזמרת האירית להתנסות בז'אנרים שונים ובכך להפגין את היכולות הווקאליות המדהימות שלה. בעיני האוסף החדש מוכיח דווקא את ההפך. ריבוי הסגנונות באלבום הזה - טריפ הופ, מוזיקת עולם, רגאיי, רוק ומוזיקת עם אירית - מבליט עד כמה שינייד או'קונור היא בעצם זמרת חד גונית, שאינה מצליחה להשתחרר מהתדמית הסופר-רצינית והכבדה שלה. האוסף מיועד בעיקר למשוגעים לדבר, שרכשו כל אלבום אחר שלה ולא מסוגלים להשאיר את זה על המדף. עבור כל היתר, עדיף להשלים השכלה ולהאזין לשני אלבומי האולפן הראשונים שלה, או לאלבום שירי המיוזיקלס המשובח שלה - am I not your girl.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by