בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
הכי גאה שיש 
 
 עבודה של האמן נועם הולדנברגר   
 
ניר נון נוה

ניר נון נוה גאה במצעד הגאווה ומזכיר מהם הדברים בגינם ראוי להמשיך ולצעוד

 
 
 
 
 
 
 
 
 
כשעשיתי את צעדיי הראשונים מחוץ לארון הקפדתי להבהיר לכל מי שרק היה מוכן לשמוע, וגם למי שלא, שאני לא אהיה אחד מאלה שיתרוצצו עם שלטים. שאני לא אצעד במצעדים, לא אניף דגלים, לא אלך עם חולצות, לא אצבע את השיער, לא אלך ל"מקומות", לא אפגין, ופשוט לא. במבט לאחור אני די מתפלא שהרשתי לעצמי להיות הומו, אבל גם בזה אני כבר לא ממש משוכנע היום.

אחד העקרונות המובילים היה ש"אין במה להתגאות", שאני "כמו כולם", ומה פתאום שאתחיל להתרוצץ ברחובות עם כל "הקרקס הזה" . במילים אחרות – אני סטרייט למהדרין. רק שיש עם זה בעיה אחת קטנה. אני הומו. ואני לא סתם הומו, אלא הומו שהחליט לא להתבייש בזהות שלו; הומו שהחליט שאם מישהו רוצה בחברתי – הוא יקבל אותי כולל העובדה שאני לא סטרייט; הומו שהחליט שהארון שלו גם ככה מבולגאן יותר מדי – וכדאי לעוף ממנו החוצה; הומו שלא מוכן לחיות בשקר ובסתר, עמוק בארון, יום יום שעה שעה. יש לי מספיק פחדים וחרדות בתוקף היותי פולני, אין לי צורך בעוד. תודה.

אלא שישראל של לפני עשור ומחצה הייתה רחוקה מליברליות מרחק כפול מהמקום בו היא נמצאת כיום, והיציאה מהארון לא הייתה קלה. כן, כן, תתפלאו, גם לאשכנזי פולני בן למעמד הבינוני ממרכז הארץ, הטפט האולטימטיבי לסטריאוטיפ, היו בעיות רבות מספור. החל מקשיים במשפחה וכלה ב"חברים" שהחליטו לנתק כל קשר עם המוקצה. וכמו שכל פולני יודע – על כל אלו מתווספים רגשות האשם הטבעיים הטבועים בגנים שלנו. וכשאתה אוזר עוז לצאת מהארון, עם הפחדים והחששות, והתגובה שאתה מקבל היא לעתים צוננת, לעתים מנוכרת ולעתים עויינת, אתה מתחיל לקלוט שהדרך ארוכה היא ורבה. וקשה. ומפחידה. ומלאת סטירות לחי.

אז השלב הראשון הוא לנסות ולומר לעולם – אני לא כזה. אני לא אוחצ'ה שכזו. אני גבר גבר, זכר אמיתי, ממש כמוכם, חוץ מהדבר הזה, אתם יודעים. הדבר הקטן הזה. הדבר הפצפון הזה שמהווה חלק בלתי נפרד, מהותי, חשוב ובסיסי בזהות שלי.

ובעצם זו בדיוק הנקודה, וזו בדיוק הגאווה. אירועי הגאווה צמחו לאחר מלחמה קשה וארוכה על הזכות שלנו. הזכות הכי בסיסית שלנו – לזהות שלנו. אירועי הגאווה הם חגיגות העצמאות של עם ההומואים. בדיוק כמו חגיגות העצמאות של המדינה, גם אנחנו חוגגים את זכותינו ההיסטורית להיות מוכרים ולא מוקצים; גם אנחנו חוגגים את העובדה שאין לנו צורך לחשוש ולפחד, שאנחנו לא תלויים בחסדי שום שוטר ושום שופט, בעובדה שהעולם הכיר בזכות הקיום שלנו. וממש כמו באירועי העצמאות, גם אנחנו זוכרים ומכבדים את אלו שנאבקו והחלו את הדרך, את אירועי סטונוול שבגינן נקבע חודש יוני כחודש אירועי הגאווה. את המאבקים והמשפטים, את ההפגנות והצעדות, את ההשפלות ואת ההצלחות.

לאחר מאות שנים של איומים, הפחדות, השפלות ורציחות, החלטנו גם אנחנו להלחם, והצלחנו. ועל כך אנחנו גאים. והיום אנחנו צועדים בראש מורם, בלי חשש, בלי פחד, ומביטים לעולם בעיניים, אותו עולם שרק לפני 35 שנה עוד הגדיר אותנו כחולי נפש. עשינו את זה, ואיך שלא מסתכלים על זה – יש לנו באמת הרבה במה להתגאות.

ובמובן הפרטי – אנחנו גאים בעצמנו, שגם אנחנו עשינו את הצעד, שגם אנחנו יצאנו מהארון, ולמרות החששות, ולמרות הקשיים, הצלחנו להגיע להשלמה עם הזהות שלנו. וזה דבר שיש להתגאות בו. ועוד איך יש מה להתגאות בו.

אירועי הגאווה הם אירועי העצמאות שלנו, הם השמחה והחגיגה שלנו, הם ההצהרה שלנו שהמאבק שלנו עוד נמשך, וימשך. מאבק צבעוני, שמח, סוחף וצודק. וכמו שאמר פעם גל אוחובסקי: "יכול להיות שיהיה עידן שבו כבר לא נזדקק לגאווה. שיבוא שלום וניסע ברכבת מתל-אביב עד לונדון דרך דמשק, והומואים ולסביות ממש לא יצטרכו יותר לנשום עמוק. אבל עד אז עוד יש לנו המון גאווה להתעקש עליה".
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by