בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
אמן על האש: הדלתות 
 
 
איתן בוגנים

גלעד קידר אוסף ברחוב דלתות ישנות והופך אותן לציורים מרהיבים. ראיון

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
דלתות נפתחות ונסגרות. דלתות נזרקות ונערמות. דלתות לרובנו הן חפץ זמני, ידית לסובב, מעבר מחוץ למקום, מהרגשה מסוימת לתחושה אחרת. גונב מגנב פטור, הדלתות של גלעד קידר הן פתח לחיים חפים מפשעי מהאמנות, הן דלתות בה המציאות ממנה נגנבו נשמרת ונעלמת באותה שריטה חדה. גלעד קידר מכיר בעיניים עצומות את הרגע המרגש בה דלת זרוקה ברחוב הופכת למראה עיניים בעל ערך רוחני, והוא נוגע בו כמו שרק אדם עיוור יכול, עיוור שצוחק כל הדרך עם השלל ומפיל אותו בדרך.
 
 
מתי התחלת לעשות אמנות?
"בקיבוץ מעברות בו גדלתי היה לי בראש את הסוסים שהייתי מגדל, ורק בגיל 28 התחלתי ללמוד בבצלאל. לאחר הלימודים חזרתי, ואחרי כמה שנים בקיבוץ הרגשתי שחסר לי משהו אז עזבתי. מכל מיני בחינות זה היה נראה מעשה כנגד כל הסיכויים, כמו שקופפרמן אמר לי פעם – 'הכי טוב לאמן בקיבוץ'. לקח לי זמן עד תערוכת היחיד הראשונה בגלריה טל אסתר, עד הצ'אנס הראשון להציג".

ולמה אמנות?
"אחותי היתה הבן אדם היחיד שאמר לי שאני צריך לעשות אמנות. בתור ילד אני זוכר שהיא ישבה זמן רב וציירה ואני הייתי מתבונן בה במשך שעות, אלו היו בעצם שיעורי הציור הראשונים שלי. רק אחרי שהיא נפטרה הרגשתי שאני יכול לתפוס את מקומה".

האם רוחה שורה בעבודות שלך כיום?
"סגנון העבודה שלה היה מאוד שונה מהגישה שלי לציור. ההשפעה הייתה בחייה. אחרי שהיא נפטרה לקחתי את הדברים לכיוון שלי ולאן שהם לקחו אות"י.

ומה הלך רוחך בסטודיו?
"בניגוד לקופפרמן, שהיה בא כל יום לעבודה, לפעמים יכולים להיות חודשים שאני לא מייצר. אבל היום נוח לי עם זה, אני לא כועס על עצמי שאני לא עובד. חלק גדול מהעשייה שלי היא חוסר עשייה. ברוב המוחלט של הזמן אני לא עושה משהו שאפשר לחוש אותו ביד. המרכיב של בזבוז הזמן מאוד חשוב אצלי בעשייה. אני גם רואה את העבודה שלי כמו ססמוגרף - אני מקבל כמעט כל מה שאני עושה. אני מקבל כל דבר שיוצא לי מהידיים ועם כל הקושי אני מאוד משתדל לא לזרוק דברים, אני לא עושה סלקציה".
 
 
ואיך אתה מבזבז את הזמן?
"במחשבות על דברים הכי יומיומיים. במצבים האלה של שעמום קשה לי להיות בסטודיו אז אני יוצא ומטייל או מחפש עם מי אפשר לדבר בטלפון, בוהה או מאזין לרדיו – יש תקופות שאני שומע אקטואליה ויש שלפעמים אופרות. בשיעורים שאני מעביר בסטודיו התלמידים נאלצים לשמוע אופרות, מי יודע כמה תלמידים אני מפסיד בגלל זה".

ומה קורה ברגע שנדלק משהו?
"זה באמת ניצוץ שלפעמים אני לא יודע ממה הוא התחיל. פתאום מתחשק לי להעמיד דלת מול הכורסא ולחשוב עליה או שפתאום אני לוקח ספר סקיצות ומתחיל לעבוד".

במבט חטוף נראה שהעבודות לוקות מעט בחוש הומור.
"אם בכלל אספר בדיחה היא תהיה חסרת כותרת – כזאת שאומרת שזו בדיחה. גם באמנות שלי ההומור מאוד מוסווה, לא בוטה ודק. אבל אם תחפש בעבודות תמצא הרבה דברים מצחיקים, מין הומור עצמי. בכלל, אני לא אוהב לספר בדיחות מוכנות, אני אוהב ליצור".

מה עם אהבה?
"אני אופטימיסט ויש לי הרבה אהבה כלפי הסביבה, כלפי צמחים, בעלי חיים, בני אדם. בכלל וגם באמנות שלי אני מאוד פוזיטיבי. אני לא מדבר כמעט על שנאה וכעס".
 
 
 
יש דברים שאתה שונא או כועס עליהם?
"כשהייתי בגרמניה לפני שהתחלתי ללמוד, נוכחתי לגלות עד כמה לימדו שם את הדור הגרמני הצעיר להוציא מהלקסיקון את המילה שנאה. אני חושב שזה לא יזיק לאף אחד לחשוב בצורה כזאת, לא להוזיל את המילה. אני לא מרגיש שאני יכול לשנוא מישהו".

חשבתי בדרך לפה על עילגות כסוג של מפלט אמנותי, מה דעתך?
"זה כל מה שמישהו יכול לקרוא לו קשקוש. בעבודות קודמות שלי מלאתי בריסטולים גדולים בדימויים וצירופי מילים כמו – 'לכבות את השכל' – כדי לא להיות מתוכנן, לא לחשוב על מה לעשות, כדי לתת ליד להוביל אותך. כל זה מוביל למצבים של חוסר שליטה או עילגות, מצב שמישהו אחר היה קורא לו אינטואיטיבי. כמו בעבודה שעשיתי ב-99, על קרש גדול של מיטה כתבתי טקסט ונתתי לעצמי לכתוב מה שיצא. זו הייתה כתיבה עם הכי פחות ביקורת עצמית שיכולה להיות".

ומה יצא?
"סיפור בהמשכים 3
לא ניתן לגשר בין שני עמים במדינה
אחת אפילו אם רוצים ואם לא רוצים יותר
קשה אנכנו וקשה אבל לא נורא
כי אנכנו חזקים והם...גם...איך ממשיכים
מכאן לא יודע אבל צריך להמשיך ולמלא
את כל השורות עד הסוף ושלא ישאר מקום
ריק ושבמילים יהיה תוכן ועוד מילה אחת, אמן.
גלעד קידר 1999"

גם בתערוכה החדשה יש לך טעויות כתיב?
"השם של התערוכה, העניין הוא כזה וכזה, מבטא את חוסר היכולת להגדיר בשם אחד את התערוכה הזאת. בעצם הוצאתי את זה מתוך הטקסטים של וויטגנשטיין שמנסה לעשות סדר בעולם ולהכניס הכל למגירות, התערוכה היא שיקוף של הרעיון הזה. מילאתי דפים שלמים באפשרויות לשם התערוכה והגעתי לזה שהעניין הוא כזה וכזה".
 
 
מסתדרים לך עניני המשפחה והציור?
"מאז שיש לי משפחה אני עובד הרבה יותר במובן הזה שיש סדר ומסגרת. אם הייתי נשאר רווק הייתי ישן עד ארבע בבוקר וקם אחר הצהריים, שעות העבודה היו לא ברורות ומתמוססות. היום אני לוקח את הילדה לגן בבוקר, אז כבר מתשע אני בסטודיו. זה מאוד תלוי עם מי אתה מתחתן. אשתי מאוד תומכת ומעורבת, מעניין אותה מה שאני עושה, זה ממש רווח נקי בשבילי".

ומה עם הקטנה?
"זו פונקציה של עדינות עם ילדה שגדלה איתך. כשאנחנו מדברים על ציור למשל, אז עולות הרבה התחבטויות – איך לדעת מתי להגיד לה משהו או לא, איך לא להמאיס את זה עליה. אני נהנה לעשות את זה איתה כי אני מרגיש שאני עושה נורא מעט ומצליח בזה. אני לא מההורים שמנסים לפצות בעזרת הילדים שלהם דברים שהם לא עשו. אבל אני מדבר על משהו שבטח עוד שנה שנתיים אגלה שטעיתי לגביו ולא ידעתי במה מדובר".

מה היית רוצה לראות בעתיד הוורוד?
"בשנת 2000 נסעתי לניו יורק בפעם הראשונה למשך חודש, עכשיו עם המשפחה זה נהיה קצת יותר קשה. החלום הוא לראות אמנות ואולי מתישהו לחיות במקום כלשהו לאיזו תקופה. את התערוכה בהרצליה סימנתי לפני כמה שנים והנה היא יצאה באמת טוב, לא יכולתי לדמיין אותה טוב יותר. בינתיים לא סימנתי את המטרה הבאה".

*התערוכה של גלעד קידר, העניין הוא כזה וכזה, מוצגת במוזיאון הרצליה.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by