בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
ילדי יום ראשון/ אביב גפן  
 
 
אביב גפן

קטע מתוך רומן הביכורים של הזמר, המושפע מחוויותיו כמוסיקאי

 
 
 
 
 
 
 
 
 

ימי הסירופ

ההיסטריה הגיעה לשיאה בשנת 1993. באותם ימים גרתי ברחוב בלפור ליד שינקין והרגשתי אבוד. זה באמת היה כבר יותר מדי בשבילי. כל החיים מכינים אותך לכישלון, כשבעצם ההצלחה מפחידה ומזיקה יותר מכל כישלון. ההערצה העיוורת גרמה לי להרגיש הכי גדול והכי קטן בעולם. דיברתי בטקסיות כמו אחד שמדבר לאומה שלמה ושכחתי לדבר לאדם אחד יחיד. הכול היה ברבים באותם ימים. גדודי מעריצות חיכו לי במדרגות, ועיתוני הנוער מרחו על שעריהם את הפרצוף שלי ומִסחרו אותי עד מוות, מבצעים ופרסים בצורת בנדנות מכוערות שעליהן רשום "מועדון ילדי אור הירח", ועוד דברים רבים כאלה שלא עמדתי מאחוריהם ובקושי ידעתי על קיומם.

חברת התקליטים )למעט בחורה אחת שעוד נגיע אליה( שימנה את המכונות שלה ומכרה לקהל את העצב שלי בתיבות זהב נוצצות. איבדתי קשר עם החברה שגרתי איתה ונהייתי פרנואיד בקשר לזוגיות. מפאת הכבוד לפרטיות שלה לא ארחיב, אבל היא סבלה נורא וגם אני.

הייתי בהקלטות אלבומי השלישי וחטפתי שפעת קלה, אז הרופא רשם לי סירופ שיעול שמרדים קצת. באותם ימים כל מה שרציתי היה לישון. הייתי קונה שני בקבוקים ביום, מגיע לאולפן למיקסים )שלב שבו הטכנאי מסדר את כל ערוצי ההקלטה ומכין את השיר סופית(, פורש מזרון בתוך האולפן, שותה חצי בקבוק ונרדם לבד לבד, בורח מהמפלצת שנקראת "אביב גפן" ששנאתי לראות במראה ובעיתונים. כאילו גילמתי תפקיד. חוץ מכתיבת השירים עצמם, שאז באמת הייתי אני, כל השאר היה תפקיד שהוטל עלי לשחק הכי טוב שאני יכול. אבל האמת היתה מוטלת רדומה באולפן ההקלטות וכמעט חודש שלם התמכרתי לסירופ הזה שחילץ אותי מהמציאות האיומה שבה הייתי.

באותה תקופה האשימו אותי שאני מעודד בני נוער להתאבד, פרסמו כתבות גדולות על ילדים שהגיעו לבתי חולים עם השירים שלי בכיסים. זה נראה לי כמו סרט, בעיקר כשישבתי בוקר הזוי אחד במשרד של הסוכן שלי, והוא התקשר לאיזה פסיכולוג שישים לי מילים בפה איך להגיב לתופעה.
ימי הסירופ שלי נפלו על ימי שינקין הטובים. פעם באמת היה משהו ברחוב הזה. אני זוכר במיוחד את בוקר ההופעה בפסטיבל ערד. ירדתי לרחוב לקנות נעלי צבא, ובתי הקפה היו מלאים באמנים מקומיים. עברתי בין השולחנות ובין הלהקות ודיברנו, שתינו קפה והלכנו לדרכנו. היה קיץ והמוזיקה היתה טובה ומלטפת כמו הרוח השרבית בלילות. בר הגלולה היה הבר הקבוע שלי, והייתי רואה שם את כל אותם האנשים בסוף היום.

לקראת הפסטיבל צבעתי את השיער שלי בוורוד חזק ובטעות שחיתי בים המלח לפני המופע. בגלל הגופרית ותהליך החמצון השארתי שם חלק נכבד משערי. הטעות השנייה היתה שלפני המופע ביקשתי ממנהל המלון שיפתח את חדר הג´קוזי במיוחד בשבילי ובשביל התעויוט והוא הסכים. החדר היה צמוד ללובי ומה שהפריד ביניהם היה קיר של מראה. הרבה כתבים מהטלוויזיה והרדיו והעיתונות היו שם בלובי אבל רק לי היה מפתח לג´קוזי. הלהקה ואני קפצנו מהג´קוזי לבריכה ומהבריכה לג´קוזי ואני, בשביל הצחוקים, התפשטתי לגמרי וקפצתי שק קמח על חברי הלהקה. הפדיחה האיומה היתה שכשיצאנו החוצה ראינו שהקיר הוא מראה רק אם אתה מסתכל מחדר הבריכות ללובי, אבל לא להפך. מהלובי רואים הכול...

ההופעה בערד ריכזה את כל המעריצים לערב ולמקום אחד, ומול 15,000 איש הרגשתי כמו פשיסט שמנצח על כולם. תחושת הכוח הזאת ממש סיממה אותי, אז אחרי שבועיים החלטתי לקחת הפסקה מההופעות לשמונה חודשים רצופים. הבחורה מחברת התקליטים שעבדה איתי צמוד ראתה אותי הולך ודועך, נרמס תחת גלגלי הפלדה של התעשייה. היא היתה האדם היחיד בערך שהקשיב לי והבין את המצוקה שהייתי בה. היא היחידה שלא ניצלה אותי ואני יודע שהיא אהבה אותי באמת. באחד מימי ההולדת שלי היא הביאה לי עיתון נוער שעל השער שלו היתה להקת בנים שהיא עבדה איתם. אני לא אשכח שהיא אמרה לי, "זאת המתנה שלך. המתנה שלך זה לא להיות על שער של עיתון לילדים. להתחיל להתבגר וללכת הלאה". עד היום אני מודה לה על זה בכל פעם שאני רואה עוד "כוכב" זמני חדש ועצוב מרוח בעיתון עם חיוך...

הפרסום זה דבר בזוי וממכר יותר מכל סם אחר. לשמור על רמת פרסום גבוהה כל הזמן זה דבר שוחק וממכר. אמנים אחרים לא יגידו לכם, אבל אנחנו נרקומנים של פרסום. תמיד נרצה עוד ועוד ונבדוק את המעמד שלנו, ולא פעם נביט לצדדים ונראה מי פותח מרחק בריצה ומשיג אותנו. הבעיה היא שאין סוף ושובע לרמת רצון ההכרה. אנשים זה דבר שמִתחזר )מלשון חזיר( מדי יום. אם המופע הראשון שלי במרתף העליון בבית ליסין נראה לי בתחילת דרכי כהישג, אז שנתיים אחר כך פסטיבל עם פחות מ-15,000 איש היה נחשב כישלון. והדבר המפחיד ביותר הוא שאין קשר בין כתיבת השיר, שזה רגע אינטימי רוחני, לבין מכירת הדבר הטהור והאינטימי הזה בצורה כל כך זולה, ועוד לאנשים שאתה לא מכיר וגם לא רוצה להכיר...

הספר ראה אור בהוצאת כנרת זמורה-ביתן
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by