בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
פסיעות על רצפת הזמיר/ ליאן הרן  
 
 
ליאן הרן

קטע מתוך הספר הראשון בטרילוגיית ההרפתקאות המותחת 'סיפורי האוטורי', המתרחשת ביפן הפיאודלית

 
 
 
 
 
 
 
 
 
האוויר הדחוס עמד ללא ניע, והירח, שבוע לאחר שהיה במילואו, נחבא מאחורי עננים שחורים וכבדים. חרקי הלילה היו קולניים וחסרי מנוחה. שמעתי את כפות רגלי השממית הצדה אותם על תקרת החדר. איצ'ירו ולורד שיגורו ישנו שינה עמוקה, ואיצ'ירו נחר. לא רציתי לעזוב את הבית שעתה כבר אהבתי עד מאוד, אבל הרגשתי שמאז בואי הבאתי אליו רק צרות. אולי ייטב לכולם אם פשוט איעלם לי בחשכת הלילה.

אבל בלי שום תוכנית עזיבה ממשית – מה אוכל לעשות? כיצד אתקיים? שאלתי את עצמי אם אוכל לצאת מהבית מבלי שהכלבים יתחילו לנבוח ויעוררו את תשומת לבם של השומרים. זה היה הרגע שבו התחלתי להאזין, בכוונה תחילה, לקולות הכלבים. בדרך כלל הייתי שומע את נביחותיהם, לסירוגין, במהלך הלילה, אבל למדתי להבחין בין הנביחות השונות ולהתעלם מהן. הקשבתי בתשומת לב, אבל לא שמעתי דבר. ואז התחלתי להאזין לשומרים: לצליל הנעל הפוסעת על אבן, לצלצול מתכת, לשיחה המתנהלת בלחש. כלום. ממארג הקולות הרגיל של הלילה נעדרו צלילים שהייתי רגיל לשמוע.

עכשיו כבר הייתי ערני לגמרי והתאמצתי לשמוע מעבר לרעש המים בגינה. הנהר היה בשפל, והזרם חלש זה כשבוע, מאז היה הירח מלא, לא ירד גשם.
ואז שמעתי צליל קלוש, רעד קל, לא יותר, בין החלון לקרקע. לרגע חשבתי שזו רעידת אדמה, כפי שקורה לעתים קרובות בארץ התיכונה. ושוב חשתי באותו רעד, ואחריו רעד נוסף. מישהו טיפס על קיר הבית.

כמעט פלטתי צעקה, אך במחשבה שניה בלמתי אותה. הצעקה תעיר את בני הבית, אך גם תזהיר את הפולש. קמתי מהמזרן והתגנבתי בדממה אל עבר יצועו של לורד שיגרו. כפות רגלי הכירו את הרצפה, וידעו לצפות כל חריקה ורחש שהשמיע הבית הישָן. כרעתי ברך לידו, וכמו מעולם לא איבדתי את כושר הדיבור שלי, לחשתי באוזנו, "לורד אוטורי, יש מישהו בחוץ."

הוא התעורר מיד, נעץ בי מבט לרגע ושלח את ידו לחרב ולסכין שהיו מונחים לצִדו. סימנתי לעבר החלון. שוב חשתי ברעד הקלוש, שלא היה אלא תזוזה מעודנת של משקל גוף כנגד קיר הבית.
לורד שיגרו נתן לי את הסכין וצעד אל הקיר. הוא חייך לעברי והצביע לעבר צדו השני של החלון. נעמדתי שם. חיכינו שהמתנקש יטפס לתוך החדר. צעד אחר צעד הוא הוא התקדם במעלה הקיר, חשאי וסבלני, אינו ממהר כלל, סמוך ובטוח שדבר לא יסגיר את נוכחותו. חיכינו גם אנחנו בסבלנות, כמעט כמו ילדים המשחקים מחבואים באסם.

אלא שזה לא היה משחק. כשהגיע לאדן החלון הוא השתהה, שלף את עניבת החנק שבעזרתה תיכנן לחסל אותנו, ואחר כך נכנס לחדר. לורד שיגרו לפת אותו באחיזת חנק. המתנקש, חלקלק כצלופח, התפתל והצליח לסגת לאחור. זינקתי עליו, אבל לפני שיכולתי לומר את המילה סכין, לא כל שכן להשתמש בו, נפלנו שלושתינו לגן כמו שלושה חתולים בתגרה קדחתנית. האיש נפל ראשון, לתוך הפלג, וראשו נחבט בסלע. לורד שיגרו נחת על רגליו. אני נפלתי על שיח, ומתוך הלם רגעי שמטתי את הסכין. מיד זינקתי ואחזתי בו, אך לא היה בכך צורך. הפולש גנח, ניסה להתרומם, אבל נפל שוב למים. גופו חסם את הזרימה; המים החלו לגאות, וכעבור רגעים ספורים חלפו מעליו בפכפוך קולני. לורד שיגרו שלף אותו מהמים, סטר על פרצופו וצעק, "מי? מי שילם לך? מאיפה אתה?"
האיש רק גנח שוב, ונשימתו היתה קולנית, מחרחרת.

"אני צריך אור," אמר לי לורד שיגרו. הייתי בטוח שכל בני הבית כבר ערים, אבל ההתכתשות היתה מהירה ושקטה כל כך, שכולם המשיכו לישון. רצתי, נוטף מים ועלים, לחדר המשרתות.
"צ'יו!" צרחתי. "אנחנו צריכים אור! תעירי את הגברים!"
"מי זה?" היא שאלה בקול ישנוני, מאחר שלא הכירה את קולי.
"זה אני, טקאו! תתעוררי! מישהו ניסה לרצוח את לורד שיגרו!"
לקחתי כַּן שהנר עדיין דלק עליו, וחזרתי לגן.
האיש הלך ואיבד את הכרתו. לורד שיגרו עמד מעליו והביט בו. קירבתי אליו את האור. הפולש היה לבוש בגדים שחורים נטולי כל סימן או סמל מזהה. גובהו ומבנה גופו היו ממוצעים ושערו היה קצר. לא היה עליו שום סימן היכר.

מאחורינו שמענו את רעשי הבית המתעורר וצרחות כשהתגלו גופותיהם של שני שומרים שנחנקו ושלושה כלבים שהורעלו. איצ'ירו, חיוור ורועד, יצא החוצה. "מי היה מעז לעשות דבר כזה?" שאל. "בבית שלך, בלב האגי! זה עלבון לשבט כולו!"
"אלא אם כן השבט הזמין את הרצח," ענה לורד שיגרו בקול שקט.
"סביר יותר שאידה הזמין אותו," אמר איצ'ירו. הוא ראה את הסכין בידי ולקח אותו. הוא חתך את האריג השחור מהעורף עד למותניים וחשף את גבו של המתנקש. לרוחב עצם השכם היתה צלקת איומה שנגרמה מפציעת חרב ישנה, ולאורך עמוד השדרה היתה כתובת קעקע מעודנת. באור הנר היא היבהבה כמו נחש.

"הוא מהאחווה," אמר לורד שיגרו, "רוצח שכיר. כל אחד היה יכול לשכור אותו."
"אז זה בטח אידה! הוא בטח יודע שהנער אצלך! עכשיו אתה מוכן להיפטר ממנו?"
"אלמלא הוא, המתנקש היה מצליח במזימה שלו," השיב הלורד. "הוא זה שהעיר אותי בזמן... הוא דיבר אלי," קרא לורד שיגרו בקול רם, כשהתברר לו לפתע מה קרה. "הוא לחש לי באוזן והעיר אותי!"

איצ'ירו לא התרשם במיוחד. "האם חשבת על כך שאולי הוא היה המטרה, ולא אתה?"
"לורד אוטורי," אמרתי בקול צרוד וניחר משבועות ארוכים של חוסר שימוש. "לא הבאתי אתי דבר, מלבד סכנה. תן לי ללכת, שלח אותי מכאן." אבל אפילו בזמן שדיברתי, ידעתי שהוא לא יסכים. עכשיו הצלתי את חייו, כפי שהוא הציל את חיי, והקשר בינינו היה חזק מתמיד.

הספר ראה אור בהוצאת כנרת זמורה-ביתן
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by