בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
נשרים ומלאכים/ יולי צה 
 
 
יולי צה

קטע מתוך ספר הביכורים שזכה בשישה פרסים בגרמניה, המגולל סיפור על הרס עצמי ואהבה ללא גבולות

 
 
 
 
 
 
 
 
 
אפילו מבעד לציפוי העץ של הדלת אני מזהה את הקול, את הניגון הזה, המצלצל כאילו ממש הרגע דחו אחת ממשאלות הלב שלה. אני מקרב עין אחת אל חור ההצצה ומביט היישר אל תוך אישון קמור ומורחב, כאילו בחדר המדרגות שמחוץ לדלת שלי נמצא לווייתן שמנסה להציץ אל תוך הדירה שלי. אני נסוג ומרוב בהלה אני לוחץ על הידית.

הייתי בטוח שהיא שחורת שיער. אבל היא בלונדינית. היא עומדת על השטיחון שלפני הדלת שלי. עין שמאל שלה עצומה, פלג גופה העליון נוטה לפנים, מכוון עדיין אל חור ההצצה שאליו היתה צמודה קודם, כשהדלת עוד היתה סגורה. היא מזדקפת בלי להזדרז.
איזה דפק, אני אומר, בואי פנימה, מה שלומך?
בסדר, היא אומרת, יש לך אולי מיץ תפוזים?
אין לי. היא מסתכלת עלי כאילו מה שאני אמור לעשות עכשיו זה לצאת בריצה מן הבית אל הסופר שבפינה ולהצטייד בשלושה בקבוקים. אבל אז זה בטח היה הסוג הלא נכון והיא היתה שולחת אותי מיד בחזרה. זו הפעם הראשונה שאני רואה אותה, וכשהיא מהדסת לה אל תוך הדירה שלי, אני שם לב שלא תלויות עליה שום הוראות שימוש. היא צלצלה ואני פתחתי.

שלוש שניות אחר-כך היא כבר יושבת ליד השולחן במטבח ומחכה למחווה של הכנסת-אורחים מצדי. אני כאילו משותק, קודם כל מן הרעיון שהיא בכלל קיימת ושנית מזה שהיא מופיעה פה. היא אפילו לא טורחת להגיד את השם שלה. היא בטח יוצאת מתוך הנחה שקול כמו שלה יכול להיות שייך רק לבחורה כמוה. באיזשהו מקום זה מעצבן אותי שהיא צודקת, למרות השיער הבלונדיני הארוך שהיא מטילה עכשיו בתנועת ראש אחורה, כדי שיגלוש מאחורי הגב של הכיסא. אחרי שתי הדקות הראשונות איתה כבר קשה לי להיזכר איך דמיינתי אותה לעצמי כשהקשבתי לשידורים ההזויים שלה ברדיו. קצת כמו מאטה הארי, נדמה לי. היא נראית בהחלט צעירה מדי, כאילו היא אחותה הקטנה של עצמה. אבל הקול שלה הוא כזה שאי-אפשר לטעות בו, שהצליל הנעלב שלו מסתמך על האי-צדק הכללי בעולם, בעוד היא מקשיבה לסיפורים המטופשים של המטלפנים אליה. המטלפנים הם ברובם גברים. היא מקשיבה להם ומדי פעם פולטת המהומים, באותו קול עמוק שהאמהות שלהם היו מהמהמות כאשר היו מערסלות אותם בזרועותיהן. חלק מהם מתחילים להתייפח. אני לא.

לעומת זאת הלהיב אותי מההתחלה הקור הלא ייאמן הזה שבו היא חונקת את היבבות של המטלפנים באמצע משפט, כשהם חורגים משלוש הדקות המוקצבות להם. היא בטח נוראית יותר מהאינקוויזיציה. לפני כמה חודשים, עוד הרבה לפני שהיה לי עצמי סיפור מטופש לספר, הייתי רגיל להקשיב לתוכנית שלה בימי רביעי וראשון בלילה.

הם בטח רושמים שם בתחנת השידור את המספרים של כל מי שמתקשרים. אני נתתי רק שם פרטי, וגם זה היה שם בדוי. אבל מי שממש רוצה, יכול למצוא דרך המספר טלפון את הכתובת. בקיצור, מה שיצא מכל זה, זה שהיא פה.

מחוץ לחלון היה הירח דבוק לשמים, אדום, גדול הרבה יותר מדי, השוליים שלו אכולים. זה לא נראה כמו סימן מבשר טובות. פתאום אני מתחיל לפחד. כבר שבועות שלא היו לי פחדים. למה פתאום עכשיו. אני מתנהג מוזר. אני חייב להציע לה משהו.

תפוזים נגמר אבל את יכולה לקבל מיץ תפוחים.
לא תודה, היא אומרת, אם אין מיץ תפוזים, אז אני לא רוצה כלום.
היא מסתכלת עלי בבוז. אני מקס מחסל מיצי התפוזים ונגזר עלי לראות איך היא גוועת מצמא לנגד עיני. אני שם קפה במכונת האספרסו כדי להחזיק מעמד. אחר-כך אני מציב לפניה ספל, היא מרחרחת סביבו ומעוותת בגועל את הפנים, כאילו זה דם של חזירים.
אגב, בעניין דם, היא אומרת.
אני לא אמרתי כלום על דם. אולי העבודה שלה כוללת קריאת מחשבות.

איפה זה קרה?
אסור לאף אחד לשאול את השאלה הזאת. בעצם הייתי צריך לתפוס אותה עכשיו בשיער, לגרור אותה על הרצפה ולדרוך לה על הרגליים אם היתה מנסה לקום. פשוט להעיף אותה. אבל אני לא עושה את זה. יותר מדי זמן לא דיברתי עם מישהו. חוץ מאלה בסופר ועם המתרומם שמביא לי את הפיצה. הוא תמיד מסתכל לי על הסנטר ומנסה לבדוק אם הזקן שלי צמח שוב וכשאני מרשה לו לבוא אחרי למטבח כשאני מחפש כסף קטן, הוא מתפעל מזה שמייבש הכלים תלוי על שרשראות מן התקרה ושהתנור חצוב באבן חול. פעם, בחדר המדרגות, הוא ניסה לתפוס לי את התחת. כשהדפתי אותו הוא נפל אחורה והתגלגל במדרגות. למרות זה הוא בא כל יום חוץ מיום ראשון, אני כבר אפילו לא זוכר ממתי.

היי, היא אומרת, שאלתי איפה זה קרה?
היא מצחקקת. הצחקוק הזה מתאים לקול שלה כמו בגד נוח. הקול חוצה את החדר וטופח לי קלות על הכתף. עכשיו גם אני מרגיש את הדחף הזה ליילל. בדיוק כמו האחרים. אבל לא. כבר לא. לעולם לא עוד.

היו כבר יללות. יומיים ושני לילות רצוף, בלי שינה, בלי לקום מהרצפה. כל כמה שעות כשהעיניים שלי התייבשו עד כדי כך שזה כאב לי כמו כוויות, לגמתי לגימה של מים מהבקבוק החצי מלא שהיה שם ושממנו גם בטח ג'סי שתתה לפני שהיא עשתה את זה. אפילו שמעתי את קול הלגימה שלה דרך הטלפון, שמעתי איך השרירים שלה דחפו במורד הגרון שלה את המים שבאו מן הבקבוק הזה עצמו.

עם מעט הנוזלים האלה הצלחתי שוב להעלות כמה דמעות בעיני, וכשהבקבוק נגמר חשבתי שאני בטח אתעוור מהצריבה בעיניים. מצדי זה היה בסדר. ממילא לא היו לי תוכניות לפתוח שוב את העיניים אי פעם. חצי חירש הייתי ממילא, יד שמאל שלי לחצה על אוזן שמאל, שבתוכה התנפנפו הקרעים של עור התוף שלי כמו וילונות תלויים לפני חלון פתוח. גם זה היה בסדר מצדי. המשכתי לבכות בלי נוזלים ובלי לחות, הגוף שלי היה מוטל על קורות הרצפה, בהתחלה הוא היה קשה כמו בול עץ ואחר-כך רפוי כמו בגד שהוטל לרצפה. קיוויתי למות בכוחות עצמי. במקום זה נרדמתי, מתישהו.

כשהתעוררתי, גיששתי את דרכי למטבח ומן המקפיא הוצאתי מנה של קוק ובגלל שהאף שלי הפך לגוש אטום, פתחתי את הפה והורדתי את הקוק לגרון, מהר לפני שגם הגרון שלי יהיה משותק. אחר-כך יצאתי מן הדירה, השארתי את הדלת פתוחה ועזבתי את הבית. זה היה לפני בערך שמונה שבועות. מאז לא זלגה מן העיניים שלי אפילו דמעה אחת וגם לא הרגשתי צורך בזה. עד עכשיו. לבחורה הזאת מן הרדיו יש מין כשרון מיוחד כזה. לרגע אני חושב כאילו הכל יסתדר.

הספר ראה אור בהוצאת כתר
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by