בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
"יתכן שהיום קשה יותר לכתוב סאטירה" 
 
 
תרבות נענע

לרגל שבוע הספר העברי, התארח בפורום ספרות בנענע חנוך מרמרי, שכתב עם דודו גבע ספרי סאטירה, הקים את 'העיר', היה העורך המיתולוגי של 'הארץ', וכתב לאחרונה ספר על חוויותיו כרוכב אופניים. תשובותיו לפניכם

 
 
 
 
 
 
 
 
 

מצב הסאטירה

ש - יש לדעתך מקום ל-ZOO ארץ ZOO של היום? האם הסאטירה לא עוקרה וסורסה והלכה פייפן? מישהו יכול עוד להגיד משהו שישנה משהו למישהו?

ת - תמיד יש מקום לסאטירה טובה, אבל יתכן שהיום קשה יותר לכתוב סאטירה. סיבה אחת לכך היא שהבמה המרכזית, הטלוויזיה, היא בידורית באופייה ולא תיקח סיכונים מרחיקי לכת בניתוץ מיתוסים. השיח הציבורי הוא קולני ותוקפני בלאו הכי וגם סאטירה חדה ואכזרית קשה יהיה לה לבלוט ולהשמע.

ש - מה הכי אהבת לעשות - לכתוב כסאטיריקן בצוות, לערוך עיתון או לכתוב ספר?

ת - זה בערך כמו לשאול את מי אתה אוהב יותר את אבא או את אמא?

היתה לי הנאה והתרגשות בלתי רגילה בכתיבת הספר אחרי שנים רבות שאני עורך טקסטים של אחרים, וכמובן הנאה נוספת ואפילו גאווה על פריצת מחסום החמשת אלפים מילה, שהוא פחות או יותר גבול המגזין.

הכתיבה הסאטירית בצוות היא חוויה שלא תשכח, משעשעת, מתגמלת, מאתגרת, ועריכת העיתון היא כמובן מאוד מספקת אבל עבודת היומיום מתישה ומלחיצה. עיקרה התמודדות עם בעיות ומיעוטה רגעי חסד.

ש - כשהתחלת בדרכך היית שייך לחבורת סאטיריקנים פרועה ומשולחת רסן, אך בהמשך הדרך הפכת לאיש מכובד שעורך את העיתון האינטיליגנטי והרציני במדינה. מה גרם לשינוי? איזו תקופה אהבת יותר? ואם יכולת לשנות משהו, מה היית משנה?

ת - אני לא מעלה בדעתי מצב בו חבורת "ניקוי ראש" היתה הופכת לאיזו מין גרייטפול דד וממשיכה לעסוק בסאטירה בשלושים השנים שחלפו מאז. זה טיבען של חברות יוצרים במיוחד בתחום ההומור והסאטירה, שברגע מסויים הן ממצות את האמירה ועליהן להתפרק למרכיביהן ועל כל אחד מחבריהן להמשיך לחפש את דרכו.

הייתי שמח מאוד להמשיך בכתיבה לטלוויזיה, אבל בשנים ההן (סוף שנות השבעים) לא היה לכך ביקוש.

הגעתי לעיתונות גם בגלל הדחף להיות מין "מתקן עולם" אבל גם בגלל שהעיתונות יכלה לספק פרנסה.
 

העיר, הארץ, ועיתונות בכלל

 
ש - מה דעתך על השינויים האחרונים שנעשו בפורמט "העיר"? האם זה היה החזון כשהקמת אותו? ואם יותר לי - מה התכניות שלך עכשיו לאחר שהספר יצא וסיימת לערוך את "הארץ"?

ת - העיר" יצא לאור כעיתון-חינם ובעצם בארבע שנותיו הראשונות, שבהן הייתי עורכו, הוא היה עיתון חינם. כך שאין לי שום בעיה בכך שהוא חזר להיות מופץ ללא תשלום. זה גם מסתדר היטב עם העובדה שפחות ופחות אנשים נדרשים לשלם בעד עיתון (לא רק האינטרנט מספק עיתונות חינם, אלא גם עיתוני המטרו שיוצאים לאור במהדורות שונות, בערים אירופיות רבות).

אשר לתכניו של "העיר":
"העיר" חייב להמשיך להיות עיתון מוביל בהוויה התל אביבית. על עורכיו למצוא את הדרך הנכונה לשקף את ההוויה הזאת ואולי אף להזין אותה. הם צריכים להזהר מעיסוק יתר בזוטות עירוניות.

אשר לתכניותיי, אני מקווה שאמצא דרך לבטא את עצמי, אם בניהול גופי תקשורת ואם בכתיבה.

ש - האם אהבת את מקצוע העריכה? אני שואלת מפני שלאחרונה התחלתי לערוך כמקצוע, ואני מוצאת שזה מדכא כל רגש יצירתי (לפני כן הייתי כותבת). בהקשר זה - מה דעתך על המשבר במקצוע העיתונות, ועל העובדה שכתב טוב כמעט אינו יכול להתפרנס מכשרונו.

ת - עריכה הוא שם כולל להפעלת עיתונאים לתכנון העיתון ולעריכת הטקסט. בעיני זהו עיסוק יצירתי ומאתגר.

כמה מעמיתיי שכותבים ספרים, רואים בעריכה עיסוק ששומר על עירנותם לשפה ולהתמודדות עם תכנים מגוונים ואינו עומד בסתירה לכתיבה היוצרת.

המשבר שעובר על העיתונות הכתובה מצער ומתסכל. דווקא כאשר המהפיכה הטכנולוגית מאפשרת לשכלל מאוד את אמצעי הביטוי, הופכת העיתונות להיות מתגמלת פחות. אני מאמין שתמיד נזדקק לכותבים בעלי ערך ואיכשהו תימצא דרך גם להתפרנס כראוי מעיסוק בכתיבה.

ש - תודה. אני מקווה שאכן ימצא הפתרון, רק שלא ברור לי כיצד.

ת - כל עורכי העיתונים בכל מקום עסוקים בחיפוש אחר פתרונות. אני מאמין שבסופו של דבר, יווצרו פורמטים חדשים, שיפרנסו אותנו בכבוד.

ש - רציתי לשאול על המעבר שלך מכתיבה עיתונאית לכתיבה של ספר. איך זה נעשה? והאם אתה עדיין עיתונאי?

ת - מי שיבחן את מבנה הספר "על האופניים", עשוי לגלות שהוא מורכב מ-34 פרקים, כל אחד כ- 3,000 מילה לערך, וכל פרק עומד בפני עצמו.

לרגעים חששתי שמא הספר כולו לא יהיה יותר מ-34 כתבות מגזין, מפני שזה פחות או יותר האורך של כתבה. אבל במהלך הכתיבה התברר שאין מקום לחשש כזה, היסוד החווייתי (ולא האינפורמטיבי) הוא שהנחה את הכתיבה והייתי אומר שהכתיבה יצאה ממקום אחר לגמרי - משהו שבעיתונות הוא כמעט לא מקובל, כלומר, חוויתי, אישי במידה רבה ואיננו פונה כלל לטווח הקצר המיידי שמאפיין כתיבה עיתונאית.

יש לי בכיס עדיין תעודת עיתונאי, ואני מניח שזהו העיסוק שאני מיומן בו, אם כי קשה להיות עיתונאי בלי עיתון ובלי דד-ליין של עיתון.

אני מניח שחוץ מהספר "על האופניים", יש בי עוד כמה ספרים שרוצים לצאת ואני מקוה שאמצא דרך להמשיך בכתיבה, גם בכתיבה ספרותית. אין זאת אומרת שאחדל מלהיות עיתונאי, זה לא רק עניין של פרנסה אלא סוג של צורך להתייחס להוויה המיידית, האקטואלית.
 

על ספרים ואופניים

ש - חנוך, אולי תמליץ על שלושת הספרים הכי טובים שקראת בזמן האחרון? אני צריך מרשם לשבוע הספר.

ת -
1. הביוגרפיה של היטלר חלק ב`
2. שלושת ספרי ז`ורז` סימנון שתורגמו ע"י יהושע קנז
3. אני מתכוון לרוץ ולרכוש את 1967, הספר החדש של תום שגב.
4. כל ספרי דודו גבע

ש - איזה סופר הכי השפיע עליך, ומתי ידעת שתרצה לעסוק במילה הכתובה?

ת - קשה לי להגיד שהיה סופר מסויים שאת השפעתו אני יכול לבודד.
הקריאה שלי היתה אקלקטית והייתי מתאהב על פי תקופות שונות בסופרים שונים.

היתה תקופה בערך בגיל 20 שהערצתי את סגנון יצירתו של קורט וונגוט, סופר חתרני אמריקאי, וזה לא הפריע לי בערך באותו זמן להעריץ את המינגווי של "וזרח השמש" ואת תומס מן של "הר הקסמים".

גם היום אני מתענג על מרחב כתיבה גדול למדיי, משהו שבין דונה טארט לסימנון.

בשנותי כסטודנט הייתי עורכו הגרפי של עיתון הסטודנטים הירושלמי פי האתון ושם חברתי (כגרפיקאי) לקבוצת כותבים ואיכשהו מצאתי את עצמי כותב ומרגיש שזה משהו שקיים בי ומתחיל להתעורר.

ש - תגיד, יש איזה יומני מסע אחרים שהשפיעו עליך, של אנשים שרכבו על אופניים בעולם? גם באנגלית זה בסדר, אבל רק באנגלית. אם יש בעברית אז מעולה!

ת - אינני יכול לציין "ספרות אופניים" שהשפיעה עליי, משום שאינני מכיר כזאת.

רוב הספרים שקראתי בנושאי האופניים היו ביוגרפיות ואוטוביוגפיות של ספורטאים גדולים.

אני יכול לציין דווקא ספר מתחום אחר לגמרי שאני מוצא בו דמיון מסויים לספרי, אני מתכוון לסודות מן המטבח, של אנטוני בורדיין. זהו סיפורו של שף אמריקאי שהחליט לשתף את קוראיו במתרחש מעבר למחיצת המטבח במסעדות הגסטרונומיות שבהן עבד. יש לבורדיין יכולת ביטוי ותאור מרשימה והוא כותב כתיבה חווייתית משעשעת ומרגשת.

ש - כמה זמן אתה כבר רוכב על אופניים והאם הפעילות הזו שינתה את חייך? אם כן, אז באיזה אופן? ובכלל, איך עלה הרעיון לכתוב על כך ספר?

ת- זה 14 שנה שאני רוכב על אופניי כביש, לא הייתי אומר שהפעילות הזאת שינתה את חיי אבל היא בלי ספק הכניסה להם טעם רב.

רכיבת הכביש היא בעיני עולם מרתק ואפילו ממכר. יש בה דיי חומר לספר בהיותה נוגעת בהרבה מרכיבים של ההוויה האנושית.

אחרי שסיימתי את תפקידי כעורך, ונותרו לי כמה חודשי פנאי, הרגשתי צורך להתרחק מן העיסוק האינטנסיבי כל כך בעינייני היום וחשבתי שתאור מקיף של חוויית הרכיבה הוא משהו שאני יכול להייטיב לעשות.

ש - מה המקום הכי יפה בו היית עם האופניים?
מה המקום הכי מפחיד בו היית עם האופניים?
איך אתה מתגבר על זיהום האוויר באזור המרכז? אתה רוכב עם מסכה כמו הסינגפורים?

והאם היה זמן כלשהו בו המאמץ הפיזי הכרוך ברכיבה היה לך כל כך קשה שחשבת להשאיר אותם במקום וללכת ברגל/ לתפוס טרמפ?

ת - המקום הכי יפה: הכביש שעולה מאשתאול לצובה ויורד לעין כרם וממשיך ועולה לבר גיורא ויורד בבית שמש.

המקום הכי מפחיד: מחלף גלילות כשרוכבים בו מכיוון דרום. מיד אחרי הקאנטרי מוצא את עצמו הרוכב על קו מרוסק כשמשמאלו דוהרות מכוניות בשלושה נתיבים ומימינו בשניים.

זיהום: אני משתדל להמנע מרכיבה באיזורים שבהם יש תנועת מכוניות צפופה. אילו הייתי קומיוטר תל אביבי, מן הסתם הייתי רוכש מסיכה.

הרבה פעמים יש חשק לנטוש את האופניים ולעצור טרמפ אבל לעולם לא עושים זאת.

ש - אני נורא אוהב אופני הרים ואקנה את הספר שלך. אבל עם יד על הלב: זה לא תחביב ל"עשירים בלבד"? אולי בעצם השאלה שלי היא האם הספר שלך "ידבר" גם לשכבות אוכלוסיה עניות יותר, שלא מכירות את חווית הרכיבה בטבע?

ת - כדורגל וכדורסל הם סוגי ספורט יותר זולים מעיסוק באופניים, אלא אם כן לוקחים בחשבון מנוי לבלומפילד או ליד אליהו.

אי אפשר לטעון שרכיבת אופני כביש היא עיסוק זול, נדרשת השקעה ראשונית של 5,000 עד 20,000 ש"ח ועלות שוטפת של כמה מאות שקלים בחודש (תחזוקה, הובלה, ביגוד וכיוצ"ב).

אבל רכיבת אופניים איננה עיסוק הספורט או הפנאי היקר ביותר. אני מניח שגם מי שהולך למכון כושר או משחק טניס, בוודאי מי שמחזיק אופנוע או גלשן, מוציא יותר.

בחבורת הרוכבים אפשר למצוא אנשים מכל שכבות הציבור.

אנשים מכל שכבות הציבור גם מטיילים ברחבי הארץ ולעיתים נוסעים לנופש בחו"ל, כך שגם רכיבה באיטליה יכולה גם היא להיות בהישג יד.

אני מציע למי שחושב שרכיבת אופניים היא לעשירים בלבד, לשאוב השראה מהנרי אוחיון, היום גימלאי בן 71 שמתמיד ברכיבת כביש כבאותן שנים שבהן היה אלוף ישראל.
 
 

געגועיי לברווז

ש - היי חנוך, איך היה לעבוד עם דודו גבע ז"ל, למה אתה הכי מתגעגע אצלו, והאם יש איזו אנקדוטה משעשעת במיוחד שאתה זוכר מהעבודה איתו?

ת - דודו היה פרטנר נפלא כצייר בעל קו גאוני וכבעל יכולת מילולית נדירה, וחוש הומור מיוחד במינו.

העבודה איתו בשנים ההן, היתה מתוך איזו הרמוניה והבנה פנימית עמוקה וכמובן הרבה צחוק. בשנים האחרונות אני עברתי לצד "ההנהלה" ודודו המשיך בדרכו היצירתית כל כך. ברור שהשיח בינינו השתנה מעט.

אני מתגעגע לערבי קיץ שבהם ישבנו על המרפסת בדירתי הישנה, שהשקיפה לים וניסינו להמציא ברווזים למדור של דודו בחדשות. בירה, משהו לעשן והרבה צחוק.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by