בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
מוסיקה: החננים 
 
 קולדפליי. מתוך האתר הרשמי   
 
גיא לוי

קולדפליי הם כמו אואזיס רק בלי הקוקאין, ושלמה ארצי ושלום חנוך הם כמו, רק בלי

 
 
 
 
 
 
 
 
 

אואזיס, don’t believe the truth, אן אם סי

אואזיס. מתוך האתר הרשמי
 אואזיס. מתוך האתר הרשמי   
בקרב הענקים המטופש של הבריט פופ בשנות התשעים הייתי בצד של בלייר. בלייר באופן כללי נוטים כל הזמן להיות הרבה יותר טובים ממה שנראה על פני השטח: יותר מסוויד בשיאם, יכול להיות שיותר מרדיוהד, ובטח ובטח שיותר מאואזיס. אלא שהם אף פעם לא נחשבו ללהקה הגדולה בעולם, אואזיס לתקופה של שנתיים שלוש באמצע העשור הקודם – בהחלט הייתה כזאת.

נפילת האמפריה של אואזיס החלה איפשהו באלבום השלישי שלהם, ונמשכה בצניחה חופשית ברביעי ובחמישי. זאת, למרות שהנוסחה הבסיסית של הלהקה – קיר גיטרות רעשני, שירה מגאפונית ג'ון לנונית, ומלודיות פופ סוחפות – מעולם לא ננטשה. תאמרו – אלבומי נפל, תאמרו – שירים פחות טובים, תאמרו שקוקאין זה חרא של סם לפושטקים – אבל לרגע היה נראה כאילו אואזיס ייתקעו לנצח בפתטיות של לנסות לשחזר את ימי הזוהר.

הבשורות הטובות הן שב-don’t believe the truth נראה כי חזר לאואזיס קצת מהברק לעיניים. בראיונות הם מתגאים שזהו אלבומם הראשון כלהקה. כלומר, הפעם הראשונה ששלטון היחיד של נואל גלגאר התערער – וארבעה מחמשת חברי ההרכב כותבים שירים. לדעתי זה לא ממש צריך לעניין אותנו, מה גם שהשירים הטובים באלבום – Layla (שהגיע למקום הראשון במצעד הסינגלים בבריטניה), the importance of being idle, mucky fingers ובלדת הסיום אלה-סופרנובה – let there be love, נכתבו על ידי אותו נואל.

אם תחפשו בכוח מה חדש באלבום הזה, אולי תמצאו זאת בחטיבת הקצב – כניסתו של זאק סטרקי (הבן של רינגו סטאר) לתפקיד המתופף לקחה את הלהקה עוד צעד עמוק פנימה לסיקסטיז. כמובן שלביטלס תמיד היתה נוכחות במוזיקה של אואזיס, אבל הפעם, לראשונה עד כמה שאני מצליח לזכור, יש גם נוכחות די מאסיבית לוולווט אנדרגראונד (mucky fingers).

בשורה התחתונה לא מדובר באלבום מופת, אבל אם הקיץ עושה לכם חשק לקצת לרוקנרול פרימיטיבי וקליל או שנמאס לכם מגל הרטרו לאייטיז – זה יכול להיות חטיף מהנה בין הארוחות.

האתר הרשמי של אואזיס
 

קולדפליי, X&Y, הליקון

 
ואם כבר אנחנו עוסקים בלהקה "הכי גדולה בעולם לשעבר", אז נעבור ליורשים, שהוציאו ממש באותו השבוע אלבום. הביקורת תיפתח בוידוי – כמה מחבריי הטובים ביותר אוהבים את קולדפליי. אין לי שום בעיה איתם בעניין הזה. עם זאת, כן יש לי בעיה עם עולם שמחליט להכתיר דווקא משהו כמו קולדפליי בתואר "הלהקה הכי גדולה." ברגע שזה הסיפור אני וקולדפליי לא חברים יותר.

תסבירו לי בבקשה, איך הרכב שהתחיל כמו עוד אחת מהלהקות הלא מזיקות בעלות הסולנים שמחקים את טום יורק זוכה למעמד כזה? מיוז וטרוויס שהיו כאלה, הבינו את המגבלות ומעולם לא טענו לכתר. אלא שבזמן שישנתי, החבורה של כריס מרטין פשוט הלכה ותפחה והשתלטה על העולם. X&Y הפך לאלבום השלישי שהכי מצפים לו מאז – שימו לב לצירוף מקרים – be here now של אואזיס.

ל- X&Y כריס מרטין וחבריו ניגשו בדיוק כמו שאואזיס ניגשו לשלישי שלהם, רק בלי הקוקאין. הם הלהקה הכי מצליחה בעולם, כריס מרטין הוא סופר סטאר שנשוי לכוכבת הוליוודית ואב לתינוק חדש – בדיוק מסוג האנשים שמטאטא צלמי פפרצי מהדשא כל בוקר. ההבדל המשמעותי הוא שבמקום אלבום מנופח, הדוניסטי ומפוצץ באהבה עצמית שיצא מהידיים של האחים גלאגר, X&Y נעשה ברוח הצנועה והטהרנית של מרטין. זהו אלבום שעוסק גם כן בהצלחה, אבל לא מהצד של "כמה-אני-גדול," אלא מהצד (כמה אופייני לו) של הפחד ליפול. ב-What If למשל, מרטין שר לאשתו ולמעריצים: "ומה אם לא תרצי אותי לצידך? / ומה אם לא תרצו אותי שמה באורות?".

קשה שלא להתפעל מאישיותו הטהורה של כריס מרטין. בראיונות האיש פשוט נשמע מקסים. אין ספק שאני והוא יכולנו להיות חברים טובים, אבל כדי להיות סופרסטאר אמיתי צריך קצת יותר. מה עם מנה של אהבה עצמית? קצת מאותוdark side of the force שהאחים גלאגר כל כך אהבו? אי אפשר להיות מנהיג הלהקה הגדולה בעולם, כשאתה כל כך צמחוני. החיים תחת שלטון הקיסרים הפושטקים ממנצ'סטר לפני עשור, על שלל מגרעותיהם, היו טובים לאין ערוך מהחיים באימפריה של הנסיך מרטין.

אגב, אם משתמע מדבריי ש-X&Y הוא אלבום רע, אז הרושם מוטעה לגמרי. מי שאוהב את קולדפליי ובעיקר את הבלדות הבכייניות של ההרכב (שהמינון שלהן כאן גבוה במיוחד), מי שלא מפריע לו ש-Speed of sound שנטחן ברדיו מזכיר את השיר שמזכיר את השיר – דווקא יתמוגג ממנו. זה אמנם לא אלבום מהפכני, הוא דומה לגמרי ל- a rush of blood to the head , שדמה להפליא לראשון; אבל הוא עשוי בקפידה. ההפקה המוזיקלית שכללה את סאונד האצטדיונים עד שאפשר ממש להריח את הדשא מהרמקולים..

והערת סיום - גם היום, בצל של קולדפליי, דיימון אלברן עושה עם הגורילז את המוזיקה הכי טובה בעולם.

האתר של קולדפליי
 

שלמה ארצי ושלום חנוך – 'אני רואה אותך', הד ארצי

 
מאז כישלון אלבומו (המצויין) 'ערב ערב', הבין שלום חנוך את העיקרון – אם הוא רוצה להמשיך ליצור ולהתפרנס במקביל הוא חייב לשלב מדי פעם פרוייקטים מסחריים בין אלבומי האולפן שלו. כך היה באלבום 'מוסקט' (המיותר) שעשה עם אריק אינשטיין, כך גם היה עם 'יציאה', סיבוב ההופעות האקוסטי שלו שהגיע לפני מספר חודשים לאלבום זהב. 'התחברות', שיתוף הפעולה הנוכחי עם שלמה ארצי, הוא למעשה כרטיס הכניסה של חנוך לאמפי בקיסריה. הבעיה היא שעבור רבים ממעריציו מדובר בסוג של בגידה.

למרות שמבחינה מוזיקלית אינם כה רחוקים זה מזה, שלמה ושלום נתפשים כהפכים - חנוך הוא "האיכותי" וארצי הוא "הממחזר", או מנגד "שלום הסנוב" ו"שלמה אליל ההמונים". לכן, התגובה האינסטנקטיבית שלי לשיר היתה לחפש מה רע בו. אם לומר את האמת - יש גרועים ממנו, מה גם שמפגש בין שני יוצרים שעומדים בפני עצמם לרוב אינו מייצר שלם הגדול מסך חלקיו. 'אני רואה אותך' הוא להיט אינסטנט, שכל מטרתו היא למכור כרטיסים לקיסריה ובזה הוא מצליח. בטקסט, כצפוי, שני האמנים נותנים לנו להיכנס כביכול לשיחה פרטית מתנחמדת ביניהם - "אם אתה קורא לי אני בא איתך, אתה קצת דומה – ת'דומה לי קצת."

מה שהם באמת אומרים שם זה – "אנחנו מכלל לא עושים את זה בשביל הכסף, נורא כיף לנו ביחד. ואופס... ממש במקרה אנחנו בסוף החודש הזה בקיסריה." נו מילא, שיהיה.

האתר של שלמה ארצי
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by