בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
קטע מתוך מות הנזיר  
 
 
אלון חילו

רגע לפני שמתארח בנענע אלון חילו, אתם מוזמנים לקרוא קטע מתוך הספר שזיכה אותו במועמדות לפרס ספיר השנה

 
 
 
 
 
 
 
 
 

פרק א'

אני לא הייתי אוהב את אבא ואבא לא היה אוהב אותי ושנינו לא היינו אוהבים זה את זה, וכל דרך אחרת בה ניתן לשוב ולגלגל את משפט אי-אהבתנו. היו לו, לאבא, זוג אשכים גדולים, מתנדנדים, ברית קודש מעלת ניחוח, וכאשר היו המשרתות רוחצות אותו בביתנו היו נגלים ביחד, כצמד, נוטפים אלפי טיפות של מים רבים.

היו לו כפות רגליים שחומות, מלאות הבעה, אשר היה מניח משוכלות זו על זו על דרגש קטן סמוך לחצר הפנימית בביתנו רחב-הידיים, ולעיתים היה מחטט בין אצבעותיהן ומרחרח בהנאה את הזוהמה הקטנה שדבקה בהן.

את אבא כמעט לא ראיתי במהלך היום: נוהג היה להשכים קום, עובר בהליכה מהירה את שדירת הבוסתנים באחוזת ביתנו, שהיתה מעלה בו תמיד ריטון על השיהוי הכרוך בהליכה לאורכה, והולך לעסקיו המשגשגים באשר הם, להלוות ריביות של נשך לעובדי הארצות, לשחרר במכס סחורות שהגיעו מארצות אירופה הרחוקות, ולכלכל את מעשיו ככל שעינו, שאינה שבעה לעולם, היתה מדריכה ומוליכה אותו.

רק לעת ערב, כשפתחו לפניו המשרתות את דלתות העץ המגולפות, היה חוזר אל הבית, נוכחותו ממלאת בבת-אחת את החדרים כמו תרועת שופר במוצאיו של צום. מייד היו בני הבית סובבים אותו ומכרכרים בהתרגשות, אללה יעטיכ אלעאפיה, שאלוהים ייתן לך בריאות, וממהרים לספר לו את חדשות היום ובראשן כל מיני מעשיות ודברים שבגנותי.

Maman, אשתו התמירה, ארוכת השיער ושופעת השדיים, הענודה עגילים וטבעות זהב, שבמהלך היום היתה מתחזה לחברתי הטובה ומלבישה אותי בבגדי משי לעכס בהם בחדרה, היתה מרצה לו על דברים שאמרתי לאחותי אלחוֹלה, הפוזלת, כגון שהקנטתי אותה על עינה העקומה ועל קולה הצורמני, ואחותי הרטנונית, כחולת העיניים וצחורת העור, היתה מאשרת הכל בקול בוכים ומוסיפה ראיות משלה על פתקי נאצה שלכאורה שלחתי לה ואיחולי הבראה לא מהירה שאיחלתי לה על פזילתה, ובשיא הדברים, בעוד אישוניה מתגלגלים כמו כפתורים שנשרו מבגד בלואים, היתה מוסיפה שהקנטתי אותה בדברים "אִמֵכּ מוּוָחָמָה עלא אלג'אמוּס", כלומר שבעת הריונה היתה אמי בוהה בג'אמוסים ומכאן צורתה הזועפת תמיד.

ובעוד הן מתחבקות ומתנחמות זו בזרועות זו, היה האח הקטן מאיר מספר מדי ערב, כל פעם בדרך אחרת, כיצד אצלאן החרים את צעצועיו ואצלאן לקח את מלבושיו ואצלאן זה ידו בכל ויד כל בו, והנה אני רואה את גביניו של אבא הולכים ונכווצים, שערותיו מזדקפות ומזדקרות והוא משלשל את חגורתו והאחים תופסים אותי בכותונתי, שהיתה נקייה ונעימה תמיד ככל מלבושי אשר אהבתי, ומביאים אותי אל אבא הזועם ואל חגורתו המצליפה על כפות רגלי הקטנטנות חזור והצלף, ואת הכל מלווה שרשרת ארוכה וצעקנית של גידופים, מברכת ה"אהבל" העדינה ועד איחולי "אינשאללה תְמוּת", "אללה יְלַעַנַכּ" או "אללה יַחְ'דַכּ", שלאחריהם לא הייתי בוכה ולא הייתי מזיל דמעה, אלא רק מושך מעט בחוטמי והולך בכתפיים מושפלות ובראש רכון אל חדרי, נתמך בזרועות אחד המשרתים.

ידידי המאושר, בשעה שאני מוסר דברים אלה אליך, ובעודך כותב אותם מפי באצבעותיך החרוצות ובמבע עיניך החומות והגדולות, מבקש אני לחַיות ברשותך לרגעים מועטים את דמותו הישנה, התמה, של אצלאן, והיא דמותו של נער כחוש-לחיים שימיו שושנים והוא טרוד בנגישות בני ביתו, אולם שומה עליך לזכור כי רשעותה הרבה עוד לפניה, ואל לך להיקשר אליה בעבותות של אהבה, ואף לא לקבוע מסמרות של שנאה לאויביה, אלא היזהר תכלית הזהירות מרשעותה המידבקת והולכת.

נשוב-נא אל זכר אבי בעיניו של אצלאן הצעיר, הטובל בשנאת חינם. והלא אם היה קול צעקותיו של האב עולה מאחד החדרים באחת ממריבותיו התכופות עם maman – שכן אלה היו מתקוטטים כמעט מדי ערב, אחרי שנצלפו הצלפותי, על עניינים ברומו שבעולם, כגון מדוע הטורבאן שלו שוב מוכתם ומלוכלך, ומדוע אין די מים בכלי הטבק בנרגילה שלו, ומדוע שוב נודף ריח אימים מבור השירותים שבקצה הבוסתן – אם היו הקולות עולים וגוברים, הייתי חוזר לשם, אל הדקלים, התמרים העסיסיים, יום מדברי צח ללא ענן, וקול הרכיבה נשמע, ואני על סוס פראי, לרגלי מגפי עור גבוהים, חרב חרמש בידי ואני מנופף בה באוויר, וזרועותי אינן דקות ומנומרות, אלא עבות, קשות, קשויות, ורגלי אינן שדופות ורשעות, אלא בעלות שוקיים קלות של רוכב מיומן, והן דוחקות בצלעות הסוס להדהירו ולהגביר מהירותו, ועיני אינן בולעות בחמדה את היופי והפאר שבעולם, אלא טובות וצחות ומכירות טובה, ואני רוכב שם, פלג גופי העליון עירום, שזוף, גלוי לשמש שהיא בעלת-ברית נאמנה.
הייתי מתרחץ לבדי, לא בחמאם שברובע עם יתר הגברים אלא בגיגית המים החמים בחדר שבפאתי הבוסתן, שלא תראה אותי עין זרה, ומביט בהשתוממות על חלקי הגוף הרופסים: על הבטן הנפוחה, החיוורת, שלא ראתה קרן שמש זה זמן רב והיא תמיד נסתרת מאחורי בגדים עבים, על אצבעות הרגליים הפרודות זו מזו כמו חבורת אחים שהסתכסכו ביניהם, על אצבעות הידיים שלא יצלחו לעבודה והן פריכות, מנוקדות באדום ובוורוד, על הכתפיים העשויות כשתי גולות משחקים, מתנדנדות ומתגלגלות לכל עבר. ובימי הקיץ, כאשר קרן שמש מתאחרת הבליחה פתאום דרך החלון והאירה את החדר הקטן, היו נגלות לעיני נקבוביות קטנות המכסות את העור כולו עדרים-עדרים, ואני מביט בהן ואת פשרן איני יודע.

בימים ובשבועות הארוכים שבהם היה אבא נעדר מן העיר בצאתו לחאלב או לצידון ומשם באונייה מעבר לים, בימים כאלה היו רגעי האושר והמנעמים שלי, כאשר בחוזרי מן התלמוד תורה, ובעת שאחותי הרעה והזעופה היתה פורשת בתכול עיניה למשחקיה ואחי הקטן היה טרוד בענייניו בחדרו, הייתי מקיף את עץ המשמש הגדול העומד במרכזה של אלחוֹש, החצר הפנימית, משליך פירורי לחם לדגי זהב המשייטים בבריכה למרגלותיו, ואחר-כך, בהיסוס מלא ציפייה, מבקש מאחת המשרתות להתקבל אצל maman לפגישה, ומשנתקבלה תשובתה כי היא מצפה לי בחדרה הולך אליה באיטיות, סוגר אחרי את הדלת ונענה לנשיקותיה המרפרפות ולחיבוקה המתקתק.

אז היינו פורשות את הבדים היקרים שקנתה לה במשלוחים מיוחדים מבתי-ממכר בארצות אירופה, ולצידם מלבושים ושמלות שהשיגה לה מסוחרי העיר הממולחים, או כאלה שהיו מביאים לה סוחרים-אורחים המבקרים באחוזתנו מדי פעם, וביניהם שמלות ארוכות שרוולים, מעוטרות בנוצות, ויש ביניהן מקושטות בחרוזים נוצצים ובצדפים, ואז הייתי מקרב את הבד המשובח אל חזי ומרחרח בנעימים, וכאשר maman היתה רואה ויודעת לבטח כי עיניים רעות אינן צופות בנו לספר לאבא את מעשינו האסורים, היתה נוטלת בתנועה מהירה את המכבנת הקושרת את שער ראשה ומשחררת אותו לגלוש מלוא אורכו עד מותניה, ואז מסירה מעלי את כותונתי, נחרדת לרגע מול הגוף העירום המנוקד באותן נקבוביות חסרות-פשר, ומייד עוטה עלי לפי בחירתה אחת מן השמלות הארוכות, המכסות את רגלי עד לשורשיהן ומתלפפות סביב זרועותי, וכדי להגביר את הריגשה היתה נועלת לכפות רגלי הקטנות, על אצבעותיהן המסוכסכות, נעלי לכה שחורה, מצווה עלי לשבת על מיטתם ומעבירה מין אבקות ומשחות צבע על איברי פני, ולאחר כל זאת הייתי נעמד מול פניה הנוהרות.
איש לא ידע על מלבושים מעין אלה שאני מתהדר בהם מעת לעת, אפילו לא המשרתים העושים בביתנו. פעם אחת, פעם אחת בלבד, בהיותנו סבורות על דרך הטעות כי הוא מצוי אי-שם בעסקיו הרבים, הקדים האב להגיע אל הבית, ובעוד קול נעליו הקשויות רועם על רצפת השיש מסביב לבריכה, מיהרה maman להפשיטני בחופזה, מסלקת את כתמי האיפור וכמעט קורעת מעלי את הבדים היקרים למען לא יראה אבא כל אלה ויתפוס אותנו בקלקלתנו, וכשנכנס ומצא אותי בחדר, יושב על מיטתו, תפס אותי מייד בקיבורת הזרוע ועמד בפנינו לשמוע את פשר העניין.

הספר ראה אור בהוצאת חרגול

 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by