בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
אמן על האש: לא כל טמבל יכול לצלם 
 
 
איתן בוגנים

ינאי טויסטר מפחד להתעוור ומצלם ללא מצלמה. חברה שלו עושה לו פוקוס. ראיון

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
ינאי טויסטר הוא צלם בלי מצלמה, שמצלם את צלו הצלול של הרעיון שעומד לצדו של נייר הצילום. ינאי טויסטר הוא איש של מילים ללא כלי כתיבה שרושם את כל מה שלא ניתן להתבונן בו, דרך העדשה. ינאי טויסטר הוא הרפתקן ומגלה ארצות נשכחות, פילוסוף וחוקר ימים אפלים, מקצוען וקפדן. ינאי טויסטר מצלם כמו שצריך - כמו ז'אן פול בלמונדו שנורה - בסצנה האחרונה של הסרט 'עד כלות הנשימה' - ובעודו גוסס, בנשימתו האחרונה עדיין מספיק לשאוף שאחטה נוספת מהסיגריה. ואז למות, כמו שצריך.
 
 
איך ומתי התחלת לצלם?
"בתקופת התיכון ואח"כ, קצת פה קצת שם ובעיקר קצת. לא הייתה סיבה ספציפית. תמיד היו סביבי אנשים שעשו מוזיקה, תיאטרון וכול', וגם זה עניין אותי בתקופות שונות אבל בצורה מוגבלת כנראה. היו לי גם מעט התנסויות ברישום, אבל לא הייתה לי יד מספיק טובה, או לפחות ככה חשבתי. עניין אותי סוג מסוים של נראות שלא יכולתי להגיע אליו בכוחות עצמי. כשהתחלתי לצלם בצורה רצינית יותר הבנתי שגם זו דרך שאני יכול לקחת".

דרך קלה אתה מתכוון?
"לא דרך קלה אבל דרך אפשרית, לגיטימית. בתקופה שבה אני ואתה גדלנו כבר לא היה הכרח להתחיל בציור. כבר הייתה טלוויזיה, היה קולנוע, הרבה דברים סביבנו היו מעוצבים והכול כבר היה מצולם".

ישנה איזושהי קלות במעשה הצילום, לא?
"צריך לציין שאין תמיד קשר בין גודל המאמץ וגודל ההישג, ואייזיק ניוטון הוא הדוגמא הכי טובה לכך. מעבר לכך כמובן שמוכרת לי הדעה שצילום הוא דבר "קל", וודאי שאני לא מסכים איתה. זה נראה בעיני בורות ויוהרה לטעון כך. הרי לא יעלה על הדעת לטעון שציור מופשט זה דבר שקל לעשות אותו. אולי זה דבר שקשה להבין אותו וכנראה שבכך לוקה רוב מי שמחזיק בדעה שצילום הוא 'קל'".
 
 
אז מה צריך בשביל להיות צלם טוב?
"הבנה של התכונות הפנימיות של הצילום, ומחויבות להיסטוריה של הצילום ולמפעל התרבותי שהוא מייצג. בהרבה עבודות טובות אני גם רואה יכולת ועניין לייצג סך ומיצוי של ההיסטוריה של הצילום שקדמה לעבודה. למיטב הבנתי, זה גם משהו שמתקיים בדיסיפלינות אחרות, למשל בהרבה ציור שאני רואה. אני מעריך את היכולת להמשיך משהו, להפנות אליו את העיניים ולא את הגב".

אתה מתייחס לנושא באופן לא רגשי או אינטואיטיבי?
"לא בהכרח, יש הרבה רגש בעבודות שלי אבל כזה שנמצא שם לא בשביל לשמש כמטרה או כתוכן. הרגש נכנס בשלב מאוחר הרבה יותר, לא כערך בפני עצמו. שאלו אותי אם תחושת ההתפוררות שקיימת בעבודות האחרונות שלי היא מכוונת, אם יש עמדה רגשית מאחורי הדברים. האמת היא שאין עמדה רגשית מכוונת. מה שיש זה זיהוי של נרטיב חוזר שאליו אני דווקא מסוגל להתחבר - נרטיב של התפוררות והתחדשות, חורבן ולידה מחדש".

לא חסר קצת חוסר חוש ההומור?
"דווקא יש בעבודות הרבה הומור, ואם אין הומור אז יש הרבה אירוניה. הומור בשביל הומור או קלות ראש בשביל קלילות לא תמיד מצחיקים אותי. מה שמצחיק בעיני זה הפערים בתפיסה - כמו למשל כמו בסרט ציפורי שיר-ציפורי טרף' של פאזוליני, אחד הגיבורים, נער, פונה אל נערה שיוצאת מבית מט לנפול ואומר לה - את יפה כמו מטוס".
 
 
 
מה הדבר הכי מפחיד שיכול לקרות לצלם?
"תלוי איזה צלם. יש שקושר את חווית הצילום בתוצר שלה. עבורו כנראה שמצלמה בלי סרט היא הסיוט הכי גדול. הדבר שהכי מפחיד אותי זה אובדן הראייה.”

פחד מוות.
"יש לי סיפור אמיתי. כשהייתי בן 18 עבדתי כפועל במה בקרקס נודד באוסטרליה וחלק מהתפקיד שלי במהלך ההופעה היה לפתוח את הווילונות לפילים שנכנסו לזירה. זה היה פחד מוות - פילים הם כל דבר חוץ מאשר חמודים, מסה עצומה של שריר מתחת למעטה של עור אפור ושעיר. אבל מה שהכי כובש ומפחיד בפילים הן העיניים הקטנות שלהם, בגודל גולה, שחורות ומרושעות, מביטות בך כל הזמן. מכיוון שהן כל כך שחורות אי אפשר לזהות את האישון ואי אפשר באמת לדעת לאן הפיל מסתכל."

לאן אתה מסתכל, לאור זה שאתה בעצם צלם ללא מצלמה?
"אני לא יוצא לחפש עם המצלמה. יש לי רגישות מסוימת שמאפשרת לי לדעת היכן לחפש. אני לא צריך את המצלמה בשביל שתגלה לי כל מיני דברים, אני בהחלט מסוגל להסתכל על העולם בלי מצלמה. פעם הייתה יותר ספונטניות בעבודה שלי, היום אני הולך למקום שאני יודע מה נמצא בו, אני יודע מה לרצות."

ומה מתרחש רגע לפני הלחיצה?
"אני מסתובב ומזהה דבר אחד או שניים במשך יום שלם ורק אותם מצלם. התהליך של הצילום הוא עניין של חצי שעה לכל היותר וכמובן שיש יותר מכפתור אחד. ידית אחת או בורג אחד לסובב. אני לא מצלם המון."
 
 
מה אתה עושה כשאתה לא מצלם?
"אני לא עושה הרבה חוץ מצילום. זאת אומרת, אני קורא כל הזמן באובססיביות, רואה סרטים ועובד המון על המחשב - אני בדרך כלל משתמש בעיניים שלי אך ורק בצורה מזיקה."

אתה לומד וחי בלוס אנג'לס בשנים האחרונות, איך זה להיות בארץ שוב?
"את רוב הזמן שלי אני מבלה בתל אביב אז זה לא בדיוק הארץ. תל אביב נראית לי טוב יותר מביקור לביקור, אני לא יודע אם באופן יחסי ללוס אנג'לס או אם באופן אבסולוטי, חלק מהארכיטקטורה, העיצוב, המוזיקה. מחוץ לתל אביב המדינה משתנה מהר מאוד. משם אני רואה את זה בצורה חריפה אפילו יותר. אני לא יכול להגיד שאני מרוצה ממה שאני רואה אבל גם לא ציפיתי לראות שום דבר אחר".

לעומת זאת, איך יראה הצילום המושלם?
"השימוש במצלמה הוא לא כורח בעיני. מה שיספק את הטעם שלי כצילום המושלם הוא משהו שאוכל לזהות את המחשבה שהוא שואב ממנה ואת ההיסטוריה שעומדת מאחוריו. כל זה כמובן מבלי להסתמך אך ורק על נרטיב שהוא תלוי הקשר או תלוי זיהוי."
 
 
אתה יכול לזהות השפעות?
"למילים יש הרבה השפעה עלי. בגיל צעיר השפיעו עלי מאוד ספרים כמו שר הטבעות וקצת אחר כך אנה קרנינה, בגלל האפיות של העלילה, בגיל קצת יותר מבוגר קראתי ספרים של קאמי, חנה ארנדט. אני קורא כל הזמן, קורא ושוכח. בצילום השפיעו עלי בארץ צלמים כמו יגאל שם-טוב, דגנית ברסט. מיכל היימן. מחו"ל הסתכלתי הרבה על צילומים של בוסטמנט. תומאס רוף, ג'ימס וולינג."

מה עם אהבה?
"חברה שלי עזרה לי לעשות פוקוס."

ינאי טויסטר ממליץ:
סרטים בשחור לבן
משקפי שמש מקטבים
הרבה מצלמות

____________________________________
ינאי טויסטר מציג את 'רישום העובדות' בגלריה טל אסתר
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by