בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
שיחה בסטריאו 
 
 (התמונות מתוך האתר הרשמי של הלהקה)   
 
טלי לכיש

רגע לפני ההופעה בישראל תפסה טלי לכיש את הסטריאו אמ.סיז לשיחה על הפער בין להיטים ליצירה, מצב ההיפ-הופ וביונסה. ראיון בלעדי עם ההרכב הכי מגניב שלא זכרתם שאתם מכירים

 
 
 
 
 
 
 
 
 
עטיפת האלבום החדש של הסטריאו אמ.סיז - Paradise
 עטיפת האלבום החדש של הסטריאו אמ.סיז - Paradise   
האנקדוטה הבאה ממחישה אולי יותר מכול את הסיפור של הסטריאו אמ.סיז - כשסיפרתי למכריי על כך שאני עתידה לראיין את ההרכב הבריטי, עטו אלו בתגובה ארשת שמשמעותה: "השם מצלצל לי מוכר. אבל תזכירי לי במי מדובר?".

הסטריאו אמ.סיז, שקיימים כבר מ-1985, הם מסוג הההרכבים שפעלו בשטח מספר שנים מבלי לזכות להכרה רחבה. ואז, ברגע אחד מסויים ב-1992 הכל התחבר - ולפתע המוזיקה שלהם היתה הדבר הכי נכון בשטח. האלבום שהוציאו אז זכה להצלחה גדולה, והנפיק אפילו צמד להיטי ענק. אם עבור הרכבים אחרים הצלחה שכזו היא ברכה גדולה, לא כך היה במקרה של הסטריאו אמ.סיז.

שני הלהיטים הללו האפילו על שאר יצירתו של ההרכב, ומיקמו את הסטריאו אמ.סיז בתודעת הקהל כלהקה של טריק אחד. בינתיים, עולם המוזיקה התקדם הלאה, וההרכב, ביחד עם הצליל האופייני לתקופה ההיא, נותר מאחור. אם מוסיפים לכך את העובדה שחלף עוד כעשור של מהפכות מוזיקליות עד שיצא אלבומו הבא של ההרכב, אפשר להבין מדוע הסטריאו אמ.סיז נשאבו אל תוך תהום הנשייה הקולקטיבי של המוזיקה. וכך, אם לחזור לאנקדוטה שבה פתחנו - דבר לא עורר את זכרונם של בני שיחי, עד שאמרתי "נו, הלהקה הזו ששרה את 'Connected' ו-'Step it Up'!", ורק אז נדלקה להם הנורה הצהובה מעל הראש.

כעת הסטריאו אמ.סיז מתכוונים לחזור למרכז הבמה במלוא הכוח, כשהם מצוידים באלבום חדש - Paradise שיצא באוגוסט (אחרי שגנזו את הקודם, עזבו את חברת התקליטים Island Records ופיטרו את המנהל שלהם), בלייבל חדש בבעלותם - Graffiti Records, ובמסע הופעות עולמי, במסגרתו יפקדו גם את ישראל.

לרגל המאורע, וגם על מנת לברר סוגיות שונות ברומו של עולם המוזיקה הפופולרית, תפסנו לשיחה צפופה את רוב בירץ', הידוע גם בכינוי רוב בי - הפרונט-מן והכוח המניע מאחורי ההרכב.
 
 
אז איפה אני מוצאת אתכם עכשיו?
"אנחנו נמצאים כרגע באולפן ההקלטות - סוגרים קצוות לקראת צאת האלבום החדש שלנו ומתחממים לקראת מסע ההופעות שבדרך. היה לנו מאד חשוב למצוא את הזמן הטוב ביותר לשחרור האלבום, בעיקר מכיוון שהוא חונך את הלייבל החדש שלנו."

אבל כבר היה לכם לייבל משלכם - Gee Street. מה קרה לו?
"זה היה די מזמן, ונעשה בשיתוף עם המנהל הישן שלנו. כל העסק לגמרי התרסק, וחזרנו לנקודת האפס. כעת, זוהי התחלה חדשה עבורנו ואנו מתקדמים צעד אחר צעד, תוך כדי העשייה עצמה. כך למשל, הוצאנו את 'Warhead' - הסינגל הראשון, במהדורה מוגבלת של 12 אינץ' מכיוון שמצד אחד לא רצינו לעשות רעש גדול סביב העובדה שסיימנו להקליט אלבום חדש, אבל כן רצינו לייצר קצת באזז בזמן שאנחנו עורכים הכנות אחרונות."

יש לכם כבר חזון מגובש לגבי סוג המוזיקה שתרצו בלייבל שלכם?
"משהו שנשמע מקורי. כל עוד יש לזה סאונד מקורי, ושאנחנו מחבבים - נחתים את האמן. כמובן שאנחנו גם צריכים להרגיש שנוכל למכור את זה. אבל בהחלט לא נרצה למצוא את עצמנו מתרכזים בז'אנר מסוים, כי גם ככה כבר ישנם כל כך הרבה לייבלים 'מתמחים'."

ואיך מאזנים בין מקוריות למסחריות? זה הרי לא תמיד הולך יחד.
"אני חושב שבסופו של יום, אלבום טוב ימכור את עצמו, פשוט בגלל שהוא טוב. אם תסתכלי במצעדים, תראי שיש שם אלבומים פופולריים שהם זבל טהור, אבל לצידם גם אלבום-שניים טובים. אאוטקאסט, למשל, עושים אלבומים ראויים ביותר, וגם מצליחים למכור מיליוני עותקים. יתירה מכך, מוזיקת הראפ שהחלה כמוזיקה מחתרתית, הינה המוזיקה המסחרית ביותר כיום בעולם. ככה שכל סוג של מוזיקה יכול להיות מסחרי בסופו של דבר."

אז מה הסוד שהופך "מוזיקה מקורית" תהפוך לפופולרית?
"זו כנראה תערובת של גורמים רבים, אבל בעיקר עניין של תזמון נכון; בגלל שאתה שם, ברגע זה, יוצר את המוזיקה שלך - אתה לוכד את הזמן שבו אתה חי ואת מה שאתה חווה, ומצליח להעביר את זה בשיר אחד. זה מה שמקנה לשיר אפיל אוניברסלי ועל-זמני. המוזיקה של בוב מארלי למשל, היא כזו - היא מצליחה לגעת באנשים רבים בכל העולם, ועדיין לשמור על האותנטיות והרלוונטיות שלה בזכות טיבה, והנשמה שהושקעה באלבום."
 
 
אפרופו תזמון, איך אתה ממקמים את ההצלחה שלכם בתחילת שנות ה-90', ביחס לפופולריות העצומה לה זכו להקות בריטיות אחרות כמו ה-Happy Mondays, Jesus Jones ו-EMF (עם שתי האחרונות גם הופעתם), ששילבו באופן יותר מובהק מכם רוק גיטרות עם קלידים דאנסיים?
"בשלהי שנות ה-80' ותחילת שנות ה-90' - הדאנס וההיפ הופ המריאו במהירות עצומה. נוצר אז גל חדש של אנרגיה שיצא מתוך אנגליה. כולנו נישאנו יחדיו על אותו גל, רק שהגענו ממקומות שונים. בעוד שאנחנו הגענו מהצד הראפי והדאנסי, ה-Happy Mondays וההרכבים האחרים שהזכרת, הגיעו מהצד היותר אינדי-רוקי. הם אמנם אימצו לחיקם את תרבות הדאנס, אבל הבסיס ליצירתם נשאר אינדי. אנחנו, לעומתם, שאבנו את הבסיס ליצירה שלנו מראפ מוקדם, Fאנק, Pאנק והיפ הופ."

אבל כיוונתם לצד היותר דאנסי, או אפילו פופי, של אותו גל.
"ובכן, אני מניח שאנחנו לא חשבנו ככה באותו הזמן. Connected היה כבר אלבומנו השלישי והוא יצא בשיאו של הגל הזה, מה שתרם כנראה להצלחתו. אנחנו בסך הכל המשכנו ללכת בנתיב הטבעי של האבולוציה שלנו. אז נכון, זהו אלבום פופ, אבל הוא גם אלבום טבעי ביותר, והיה לו אפיל אוניברסלי - יכולנו להופיע איתו בכל מקום בעולם, וההופעה היתה מוצלחת."

אז אתה טוען שהצלחתם בטעות.
"לא. תמיד רצינו שיהיה לנו אלבום להיט. מה הטעם להוציא אלבום אם אתה לא רוצה שהוא יצליח? אם אתה מאמין במה שאתה עושה, אתה רוצה שכולם ישמעו את זה. אלו לא שני דברים נפרדים."

מצד שני, נראה כי מאז המשכתם לדבוק בסגנון שלכם, גם אם הוא הפך ללא רלוונטי.
"אני לא מסתכל על זה כך. אנחנו מאזינים למוזיקה חדשה וכל הזמן מעורבים בעשיית מוזיקה, בין אם כיוצרים, מפיקים או כדי.ג'ייז. ואת כל מה שאנו לומדים אנו מיישמים לתוך תהליך היצירה: התחלנו עם 808, דיליי יוניט (מכשיר ליצירת אפקט הד. ט.ל.) וטרנטייבל, ועכשיו אנחנו משתמשים במחשבים ו-Pro Tools. כך שאם את אומרת שמה שאנחנו עושים כבר אינו עדכני, אני מתקשה להסכים איתך - האופן בו אנו יוצרים את המוזיקה שלנו אינו שונה בהרבה מהאופן שבו נעשים כיום רוב אלבומי הראפ והדאנס."

"ואם תסתכלי על כל האלבומים שלנו - הם כולם אומרים דברים שונים, למרות הסגנון הדומה. אנחנו כותבים על מה שקורה סביבנו ואנחנו בפירוש לא מנסים לכתוב עוד 'Connected' או עוד 'Elevate my Mind'. כמו כן, אני סבור שהעובדה שיש לנו סגנון וסאונד מובחנים היא דווקא הכוח שלנו - לאן שאנחנו מגיעים, אנשים יודעים שזה אנחנו. בסופו של דבר, יש מספיק אנשים שעושים היפ הופ, גאראז', דאנס וכו', ואין טעם שננסה להתחרות בהם. אנחנו צריכים למצוא את הנישה שלנו וליצור את המוזיקה שאנחנו רוצים לעשות, כפי שזה תמיד היה, ובמובן הזה לא השתנינו. אבל כן התפתחנו, וכן אימצנו את כל התהליכים החדשים לעשיית מוזיקה, ואם השנה היא 2005 ואנחנו עדיין כאן ובחיים - אז זה מראה שהתקדמנו."
 
 
 
חלפו 9 שנים בין יציאת Connected לבין שחרורו של Deep Down and Dirty - אלבומכם האחרון מ-2001. לאן נעלמתם?
"אני חושב שמה שקרה זה שפשוט נגמר לנו. שלושת האלבומים הראשונים שלנו נעשו בטווח של 4-5 שנים, וקיימנו מסע הופעות די מאסיבי עבור כל אלבום. נזקקנו לתדלוק מחדש, לחיות קצת. בינתיים עשינו דברים אחרים, כמו אלבום הסט שהוצאנו בסדרת DJ Kicks. אני מניח שהיינו צריכים להמציא את עצמנו מחדש, ולהבין מה אנחנו מנסים לעשות. אז זה לקח לנו לא מעט זמן, אבל לבסוף הבנו שמה שאנחנו צריכים זה - א. לחזור לשורשים, ו-ב. אולפן הקלטות משלנו - בו נוכל לעשות את הדברים בקצב שלנו, בלי שדעתנו תהיה מוסחת מדברים אחרים."

איך היית מתאר את המוזיקה שאתם יוצרים למישהו שאף פעם לא שמע אותה?
"זה באמת קשה לי, אבל אני מניח שאם הייתי חייב, הייתי אומר שזה 'סול Fאנקי מלוכלך ששורשיו בראפ' (במקור: 'rap rooted dirty funked up soul'. ט.ל.)."

ועלינו לצפות לעוד מאותו דבר באלבום החדש שלכם?
"אני חושב שהאלבום לא מה שהיית מצפה מהסטריאו אמ.סיז, אבל אני בטוח שכולם יאמרו לי אם הוא בדיוק מה שהם ציפו לו או לא. רצינו לעשות אלבום שנשמע מגוון - שיש בו אווירות שונות, גרובים מגוונים, טעמים שונים, אבל שכולם מגיעים מאותו מקום; קצת כמו מה שלד זפלין עשו - שמצד אחד היו להם שירים מאד איטיים ונוגים, ומצד שני היו להם שירי רוק רועשים כמו ה- 'Immigrant Song'. אני לא חושב שהוא נשמע דומה במיוחד למשהו אחר, ככה שאנחנו די מרוצים ממנו."

מה בעניין שיתופי פעולה עם אמנים אחרים? ביונסה למשל?
"אכן ערכנו הרבה שיתופי פעולה, אך עם כשרונות אלמונים מהשכונה שלנו, ולא עם 'כוכבים אורחים'. אנחנו לא כאלה שישתמשו בשם של אנשים אחרים כדי למכור את מה שהם עושים. בנוגע לביונסה, אמנם לא ממש אהבתי את האלבום שלה, אבל 'Crazy in Love' הוא פשוט קטע קלאסי. אבל אם להיות כנה, אני באמת לא יודע מה בדיוק היינו עושים ביחד, אבל היה יכול להיות נחמד לנסות. הכל אפשרי..."
 
 
ואילו אמנים אתה כן מעריך?
"אני אוהב להקה בשם Plant Life שעושה דברים מעניינים. רוטס מאנובה ו-The Game נשמעים די טוב, וד"ר דרה כמובן. כמו כן, אני מחבב מאד את אאוטקטסאט, ואת דיזי רסקל. כאמור, זו מוזיקה שהיא די מיינסטרימית כיום, אבל היא התחילה את דרכה כמוזיקה מחתרתית."

אז אפשר לומר שאתה מרוצה מההשתלטות של אמני ההיפ הופ והאר'נ'בי על סצינת הפופ.
"כמו כל דבר בחיים, זה גם טוב וגם רע. אני חושב שזה היה טוב אם יותר אלבומי ראפ היו נושאים מסר יותר מרומם. מה שאני אוהב במוזיקת הראפ המוקדמת של שנות ה-90' זה שהיה בה מסר חיובי, אבל באותו הזמן גם מגניב. היה יכול להיות לעניין, אם גם היום אפשר היה למצוא אלבומים שנוצרים פחות מתוך אוריינטציה של חברה צרכנית."

ולסיום, האם אתם ההוכחה שלהקה באמת יכולה לחיות עשור שלם על תמלוגים משניים-שלושה להיטים?
"האמת שהאלבום Deep Down and Dirty דווקא לא נכשל כמו שכולם חשבו. ניגנו אותו הרבה ברדיו, ואפילו הרווחנו עליו לא מעט. אך ללא ספק, 'Connected' והלהיטים האחרים שהגיעו איתו, עדיין מושמעים הרבה, מה שמספק לנו הכנסה סבירה. ככה אנחנו לא צריכים ללכת לשטוף כלים כדי לעשות מוזיקה. ברור שזה היה יכול להיות נחמד למכור טריליון אלבומים כמו איזה בריטני ספירס, אבל מצד שני - אני מצליח גם לעשות את מה שאני אוהב, וגם לשים אוכל על השולחן, לשלוח את הילדים לביה"ס, ויש לי גג על הראש. אז מה עוד אדם יכול לבקש? אתה אף פעם אתה לא יודע להיכן הדברים יתגלגלו, אבל אני בהחלט מרוצה ממה שיש עכשיו."
__________________________________
הסטריאו אמ.סיז בהופעה, חמישי ה-30.6, Orange Music Experience, נמל חיפה
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by