בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
מאמי די 
 
 לא מצחיק   
 
עמיחי יעקבי

אחרי שבועות של התעללות, הצליח סוף סוף עמיחי יעקבי לכבות את המסך ולהודות בפה מלא: זה הסוף של 'השיר שלנו'

 
 
 
 
 
 
 
 
 
הפסקנו, אני והחברה שלי, בשבוע שעבר לראות 'השיר שלנו'. הפסד שלהם. היינו דווקא צופים די אדוקים. מכורים, כמו שהם בטח היו שמחים לקרוא לזה. מאלו שמזמזמים בלב את שיר הפתיחה ונכנסים לקריז אם הם מפספסים פרק.

משבוע לשבוע התרגלנו למנה היומית של הדמויות המופרכות, העלילה המפגרת, ההומור הלעוס והממוחזר והקצב המנומנם כל כך של הסיפור. היה נדמה שהסכמנו כבר לסלוח לתסריטאים המרגיזים על הכל – אתם רק תתנו לנו לראות את נינט, זהר, נחי ומיקי מסתובבים, מדברים ועושים משהו על המרקע, ואנחנו מיד נשכח שאי פעם צפינו בטלוויזיה שלנו במשהו אחר, והרבה יותר נורמלי.

אט אט הפכנו ל"צופים מוכים", כאלה שלא איכפת להם כלום, שמקבלים את הכאפה הטלוויזיונית בשקט ובאהבה ורק מחכים שהכל יעבור. מיקי אפלבוים אילתרה צחוקים דביליים במשך סצינות שלמות? אנחנו חיכינו שזה יעבור. נינט וזוהר מלמלו 'מאמי' אחד לשני במשך פרקים ארוכים? אנחנו חיכינו שזה יעבור. נועה שחר זימרה בקול עכברי פצפון? זה תכף ייגמר. ירדנה טמיר העבירה חודשים כשהיא תקועה בפוזה של בלבול וחוסר מיקוד? לא נורא, אין מה להיבהל – בסוף זה יעבור.

אבל זה לא עבר ולא נגמר. נעמי שחר הפכה מפרק לפרק ליותר ויותר נודניקית כפייתית, שבדיחות הקלאודיו, אתי אלון והסושי מיוקזונה שלה כבר מקבלות חיים עצמאיים ומבצעות קאמבקים מתישים וצפויים. דנה שניר ורועי בר מלאו יחד שעות מסך נצחיות בהבל עלילתי צחיח ומשמים. נפתלי אטיאס מלמל שוב ושוב, בחיוך מלא אמונה, קלישאות צדקניות – וזה פשוט לא עבר ולא נגמר. אפילו לא בעזרת השם.

ההומור היה ברור מאליו, מכוון נמוך ונגרר על הקרקע. כבר לא צחקנו מהבדיחות, צחקנו על הבדיחות. התסריט היה חובבני, מרושל, מודבק בגסות, מתקדם בתפניות עלילתיות שאיש אינו יכול לנמק אותן ובעיקר משעמם. פשוט משעמם. ומייגע ותקוע ולא זז. מקסימום עושה סיבוב סביב הבריכה בסאן אנד ביץ' וחוזר להתעלף על כסא הנוח (ליד נחי ונועה) מותש מהמאמץ.

למרות שגולת הכותרת אמורה להיות ה"דרמה המוסיקלית", הסכמנו בשקט עם זה שבקושי יש שירים חדשים ועיבודים מושקעים ובוודאי שאין לנו מה לחפש העמדה, ריקודים או כוריאוגרפיה עדכנית סטייל אמ.טי.וי. הכל התנהל כמו חלטורה גרועה ואנחנו הבנו שנאלץ לצפות בזה בהכנעה כל ערב מחדש. לפחות עד שאודי שניר יזכה סוף סוף במכרז על ערוץ 2 וישנה את כל התמונה.

אם בתחילת העונה השניה עוד היתה לנו תקווה קלושה להתענג על דמותו המלאה, הבוגדנית והאנושית של אריאל סילבר שבולטת מיד בהשוואה לקרטונים החד מימדיים שמדקלמים טקסטים לעוסים לצידו – מפרק לפרק התברר שגם הוא בסך הכל בובה צפויה שכבר לא יכולה להפתיע בשום דבר. הכל נמנום אחד גדול.

ואז – לפני כשבועיים, בפרק השיא של העונה שפומפם באינסוף פרומואים מבטיחים – החזירו לנו לחיים פתאום את גבעון כספי. גבעון הפלסטי, המעצבן, שנובח את הטקסט שלו בחוסר כישרון מופגן ובטרטור מרגיז כמו מקדחת בטון שמתקדמת בכוח אל תוך הקיר.

ושבוע במחיצת גבעון כספי זה כל מה שהיינו צריכים כדי לאסוף את מעט הכבוד העצמי שעוד נותר בנו וללחוץ סוף סוף על השלט. בשבוע האחרון אנחנו מעבירים את ערבי הטלוויזיה שלנו מול השידורים החוזרים של הסופרנוס בערוץ 10.

ביי ביי גבעון כספי, ביי ביי נעמי שחר, להתראות בניצנים נינט. עוד תראו שיום יגיע ומכל קצוות רקיע אף אחד כבר לא יבוא כדי לראות אתכם. ואפילו אם תתנו את כל מה שיש בכם – אף אחד כבר לא יזכור אתכם.

עמיחי יעקבי חושב שנינט גמורה
נינט שוקלת לעזוב את 'השיר שלנו'
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by