בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
מוסיקה: שמנה, אבל אופטימית 
 
 
גיא לוי

קלי אוסבורן מאכזבת, אודיוסלייב מיושנים והוויט סטרייפס הם סטיית מין חיננית ונוטפת

 
 
 
 
 
 
 
 
 

וויט סטרייפס, Get Behind Me Satan ,BNE

עטיפת האלבום
 עטיפת האלבום   
עד היום נחשבו הוויט סטרייפס יחד עם הסטרוקס למושיעי הרוק של תחילת העשור - אותם אבירי ג'דיי מעטים אך אמיצים שתקעו טריז בתכניתם המרושעת של דוכסי המוזיקה האלקטרונית להשתלט על העולם עם כל האקסטזי והביטים שלהם. אלבומם החמישי והחדש Get Behind Me Satan, משדרג את הצמד הדטרויטי הזה ממעמד של "חברי ז'אנר", למעמד ששמור למעטים בלבד - להקה שהיא ז'אנר בפני עצמו.

השינוי שעברו הוויט סטרייפס ניכר ראשית בסאונד שלהם - באלבום הנוכחי רק שלושה שירים מבוססים על הגיטרה החשמלית של ג'ק וויט (ביניהם הסינגל הראשון - 'Blue Orchid'). ביתר השירים שולטים הפסנתר, הגיטרות אקוסטיות ואפילו המרימבה ('The Nurse' - אחת הרצועות המעולות בדיסק שמסמלת יותר מהכל את המהפך שעבר ההרכב). התוצאה היא סאונד קצת פחות רזה ויותר קומניקטיבי, שבתוכו היכולות של ג'ק וויט כמבצע מתבלטות עוד יותר.

Get Behind Me Satan מציג תיאטרליות שנדיר למצוא בהרכבי רוק. למעשה, האחים ("אחים" כביכול ליתר דיוק) וויט הם כבר לא רוקנרול, הם סטיית מין חיננית ונוטפת, הם יריקה בערכי המשפחה והמוסר, פסקול אידיאלי למעשים הכי לא אחראים שהמוח שלכם יכול להגות. תקשיבו למג וויט שרה ב-'Passive Manipulation' או ל-'Insctinct Blues' ותתאהבו ביופיו של החטא. חוץ מזה האלבום מגוון להפליא. ב-'My Door Bell', ה-להיט בפוטנציה של האלבום הזה, נשמע ג'ק וויט כאילו נשמתו התגלגלה לתוך דמות מהחבובות. 'Little Ghost' ו-I’m Lonely (But I Ain’t That Lonely Yet) היו יכולים להשתלב בקלות בפסקול הסרט 'אחי, איפה אתה?'.

נראה כי מאז פרי פארל של ג'יינז אדיקשן, לא קם סולן כל כך מרתק ופרברטי כמו ג'ק וויט של האלבום הזה. מאז קים דיל של הפיקסיז לא קמה רוקרית מיסתורית ואפלה כמו מג וויט. נשמע לכם כמו שילוב הזוי? אתם בהחלט צודקים, אבל זה פשוט עובד. אז אם אינכם פוחדים ממכת ברק פתאומית, אז עזבו הכל ורוצו לקנות את אלבום הכופרים הגדול הזה. הוא ישבש לכם את כל התכניות להתנהג יפה בקיץ הקרוב, ישחית את שאריות הנפש התמימה שלכם, ויגרור אותה שאולה. איזה כיף.
 

קלי אוסבורן, Sleeping In The Nothing, הד ארצי

עטיפת האלבום
 עטיפת האלבום   
כשניגשים לדיסק של קלי אוסבורן לא מצפים שהוא יהיה טוב באמת. ממי שצמחה בסדרת ריאליטי כבתו הגרוטסקית של אוזי צפוי לצפות לפאסט פוד טראשי. אם לומר את האמת, במסגרת הדעות הקדומות שנוטים בעוונותיהם מבקרי מוזיקה לפתח כלפי דיסקים לפני שהם מאזינים להם, אז אני מודה שהייתי בעדה. קלי היא דמות חריגה, מעין התרסה כלפי הסינטטיות של תעשיית הפופ. היא שמנה, צעקנית, ילדת עשירים מפונקת ונרקוטית בלי שום סיפור סינדרלה בעברה. למעשה קלי אוסבורן היא כל מה שלכוכבות ה-MTV אסור להיות.

'One Word', המגה להיט שלה היה סביר מספיק בשביל לאשש את התאוריה שלי, אלא שכעת אחרי שהאזנתי בסבלנות לאלבום כולו (ותאמינו לי שזה לא היה קל) וקראתי כמה ראיונות איתה, אני נאלץ לקחת את זה חזרה. קלי אוסבורן היא מוצר פופ פגום. Sleeping In The Nothing הוא אלבום של שיר אחד במובן הכי קלאסי של המושג (אהיה נדיב אם אצא מכלי ואגדיר גם
את 'Red Light' כסוג של שיר). יתר הרצועות בדיסק מטרידות בכמה שהן גרועות. הבחירה של לינדה פרי - (סולנית '4 נון בלונדס' בעברה והיום מפיקת-על) במעטפת אלקטרו-אייטיז לאלבום נראתה תחילה כרעיון טוב. כולם היום מתגעגעים לאייטיז. אולם ככל שמתקדמים באלבום מבינים גם למה היינו צריכים להרוג את שנות השמונים, ועד כמה הן היו, בשורה התחתונה, משעממות. הטקסטים "הפגיעים ומלאי הרגש" כמו שמגדירים אותם במסע יחסי הציבור לאלבום, מקושקשים ונוסחתיים. הדיכאון מעולם לא היה משעמם ונלעג יותר.

כל זה היה נסלח אם קלי היתה באמת מייצרת לנו תדמית חדשה של כוכבת פופ. אלא שעם קו האופנה החדש שהשיקה לאחרונה, עטיפת האלבום והקליפ שעושים הכל להסתיר שהיא - איך לומר - לא ממש בחורה יפה - נראה שהישועה לא תבוא מכיוונה. במקום זה הפרה המשוגעת הזאת היא מועמדת רצינית ביותר לתואר התופעה המעצבנת של קיץ 2005. אולי גם זה סוג של הישג.
 

אודיוסלייב, Out Of Exile, הליקון

אודיוסלייב. מתוך האתר הרשמי
 אודיוסלייב. מתוך האתר הרשמי   
זה מזכיר את הסיפור על שני החיילים היפנים שהתחבאו בג'ונגל בפיליפינים מאז מלחמת העולם השנייה בלי לדעת שהיא הסתיימה לפני שישים שנה. כריס קורנל, גיבור סצנת הגראנג' של שנות התשעים חוזר אלינו עם אלבום נוסף של אודיוסלייב, הרכב שנות האלפיים שלו, בו חבר לפליטי רייג' אגינסט דה משין - עוד הרכב נייניטיז מיתולוגי. כמו היפנים, גם קורנל נראה ונשמע כאילו התחבא בג'ונגל מאז שנת 93. אף אחד לא סיפר לו שהתאומים נפלו, שקלינטון כבר לא נשיא, סיינפלד ירדה מהמסך, ופרוזן יוגורט זה לא באמת מרזה.

וכך, הגראנג' מת, קורט קוביין מת, הרוקנרול בקושי שרד, אבל קורנל בשלו - פותח את הלוע הענקית שהרעידה את לבבות ילדי דור ה-X, ומרסס חתיכות מעיים לכל עבר, ברקע של סולואי דיסטורשין מייגעים ובלתי נגמרים. מי היה מאמין שעדיין אפשר לשיר בהתכוונות גדולה כזאת קלישאה כמו "להיות עצמך זה כל מה שאתה יכול" (מתוך 'Be Yourself', הסינגל הראשון מהאלבום).

שמשהו ייקח את הפליט המסכן הזה - ידאג לו למקלחת, ארוחה טובה, ואחר כך ייתן לו לקרוא עיתונים, שיתעדכן קצת. מעבר לזה, אני אשמח אם משהו יוכל להסביר לי איך זה הפך לאחד האלבומים הכי נמכרים באמריקה בשבועות האחרונים? למי יש כוח למוזיקה הזאת?

האתר של אודיוסלייב
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by