בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
מפלצות בד"צ 
 
 ``הולך ומחמיר``. מתוך קטלוג התערוכה אגדה של חומר   
 
אסף אביר

זה התחביב של נאווה כורש, לפסל מפלצות יהודיות. כעת היא מחפשת את היוצר שיחיה אותן בסרטי אנימציה, ובורחת משאלות על האקס, חנוך לוין

 
 
 
 
 
 
 
 
 
אשמדאי. שני מינים, אפס ידיים
 אשמדאי. שני מינים, אפס ידיים   
בכניסה לתערוכה 'אגדה של חומר' של נאוה כורש עבר בי רעד. אחרי הכל, אני מכיר את נאוה שנים, ולא פעם יצא לי לשקוע בסטודיו שלה, מוקף ביצורים אפויים למחצה, בעוד היא מצביעה בחיוך על בד שבמשך שנים ציירה עליו ציורים שונים, שכבה על שכבה. קל לצלול לעולם של נאוה כורש ואל תחושת האינטימיות שאופפת אותה, את עבודותיה.

אלא שהפעם באתי מצדו האחר של המתרס. לתערוכה הזו הגעתי כעיתונאי, כמבקר אמנות. משימתי היתה לתקוף ולהרוג. בעבר, כששאלתי את נאוה על המסר שמאחורי הציורים שלה, היא היתה צוחקת והולכת. לפעמים היא היתה צוחקת והולכת בלי סיבה. זה לא יקרה הפעם. נאוה גם ידועה בחוסר הרצון שלה לדבר על חייה האישיים, ועל הקדנציה שמילאה בתור אחת מהבייבס הלוהטות בבוהמה של שנות השישים והשבעים, לרבות נישואין לחנוך לוין. על זה אף פעם לא דיברתי אתה, אבל כשליח קוראי נענע לא תהיה ברירה. לא לי ולא לה. הנה אני בא, נאוה כורש, אמרתי לעצמי, זהו יומו של אסף אביר, וניגשתי לעסק. לגלות מה היא רוצה מהקוראים שלי נשמע לי כמו התחלה טובה.
 
סלמנדרה
 סלמנדרה   
אז למה נענע, נאוה?
"אני רוצה להגיע לחובבי אמנות וליוצרים צעירים, ובעיקר לאמנים דיגיטליים. אני רוצה שאנשים יקחו את הפסלים בתערוכה שלי ויעשו מהם סרטי אנימציה. אני רוצה לראות את הפסלים שלי זזים".

מעניין, אבל אני צריך משהו שאפשר לצטט. למה סרטים? למה המפלצות?
"כל אמא יהודיה רוצה שהבן שלה יהיה רופא או עורך דין. אני רוצה שהם ישחקו בסרט!".

התערוכה 'אגדה של חומר' היא אוסף של יצורים הלקוחים מספר האגדה היהודי, אלא שנדמה שנאוה כורש התאהבה באגדה, ולא דקדקה ב"יהודי". פסליה הם לא מצבות זיכרון למיתולוגיות של היהדות העתיקה, אלא בריות פשוטות ונמוכות, שבצורתן כאילו נלקחו מספר ילדים, ושגווני הפסטל שלהן משרים אווירה של מעשייה, או חלום.

רהב – מפלצת שחז"ל סיפרו כי שוכנה בקרקעית הים כדי לטבע את צחנתה – עוצב בידי כורש כבת ים הפוכה. גופה גוף אדם, ראשה ראש דג, והיא לבושה בבגדי זונה ועוטה פרצוף ממורמר ומאופר בכבדות.

'נחש קדמון', הלא הוא הנחש המדיח מגן עדן, עומד לבוש בחלוק בית תכול ובכותנת משובצת, כשיד אחת נחה על מותני. בהבעת פניו של הנחש, כמו בהבעותיהם של רוב פסלי התערוכה, יש משהו מפתיע. החיוך הממזרי שלו עשוי כשריטה גסה, כמעט מקרית, בחומר. לעומת דמותו המוקפדת, החיוך העשוי ברישול הנראה כהתרסה של האמנית. "האמת שזה סתם יצא ככה בגלל שתפסתי את החוטם של הנחש עם האצבעות ומשכתי אותו כדי שיבלוט," מסבירה נאוה ומייד מתקנת, "בעצם, נראה לי שזו היתה חתיכת חומר ששיחקתי בה עוד לפני שעשיתי את הפסל, ופתאום היא נראתה לי כמו חוטם של נחש קדמון, אז השארתי אותה ככה ופיסלתי את השאר".
 
מלכת שבא
 מלכת שבא   
עברתי לפסל 'תהום', מערבולת של קרמיקה כהה, ששברי דמויות טובעות בה. מהמבט הראשון היה ברור שמדובר בהעתקה מ'שערי הגהינום' של רודאן. "לא חשבתי על זה", אמרה לי נאוה, "עשיתי קערה גדולה, ואז התחלתי לזרוק פנימה חתיכות של אנשים וחיות, ויצאה התהום".

חלק מהדמויות בתערוכה, כמו רהב שר ים, נחש קדמון וסלמנדרה, נראות כבריות חיות ומוקפדות שקפאו בחימר באמצע תנועתן. לעומתן, נראות כמה דמויות כגושי חומר לא גמורים, כאילו ברחו מסדנתה של כורש בבקשם חיים בטרם עת. שתיים מהן הן אשמדאי, האנדרוגני (בעל שני מינים), ומלכת שבא: שתי הדמויות מלוטשות בקפדנות, ולכודות ברגע מלא חיים, ובכל זאת, כורש לא פיסלה להן ידיים, ובכך גזלה מהן את רושם החיים, וכלאה אותן בכלא הבלתי נראה של עולם האבניים ותנור הקרמיקה, שכל מבט בהן מזכיר כי ממנו באו.
 
 
 
אז איפה הידיים של אשמדאי, נאווה?
"אוי, פעם ראשונה שאני שמה לב לזה. נראה לי ששכחתי אותן".

ושל מלכת שבא?
"גם שכחתי" היא מתבוננת בפסל מכל צדדיו, מחפשת. "אולי... כנראה שזה נראה לי יפה ככה".

הבנתי. אם כך, בואי נדבר על חנוך.
"רגע, אני רוצה לדבר אתך על הדבר שחשוב לי פה".

כבר הבנתי. את רוצה שאנימטורים יחיו את הפסלים שלך, סרטים, אמא יהודיה, הכל. עכשיו חנוך לוין.

אי אפשר להגיד שלא ניסיתי. למרות שידעתי שנאוה כבר נפנפה לא עיתון אחד ולא שניים, כשגילתה שהם מתכוונים לשאול אותה על נישואיה בשנות השבעים לחנוך לוין. גם היא וגם אשתו השנייה של לוין עבדו קשה כדי לקנות להן כרטיס יציאה חד-כיווני ממדורי הרכילות.

למה, בעצם, את לא רוצה לדבר עליו?
"כי הוא לא קשור לתערוכה הזו, ואני מעדיפה שהפוקוס יהיה עליה. חוץ מזה, אני תמיד רואה שהעיתונאים רק מתים לשמוע שחנוך היה הומו ושאת הבן שלנו עשה פורטוגלי".

חה, טיפשים. וזה נכון?
"אין תגובה".

"איך היא יכולה להגיד שהעבודה שלה לא קשורה לאבא שלך?" אני תופס מאוחר יותר את ישראל, בנם המשותף של נאוה כורש וחנוך לוין. "היא חושבת שלא רואים שחצי מהראשים בפסלי הגברים שלה הם בעצם ראש הביצה של אביך?"

"כן", עונה ישראל לוין. "אמא תמיד אהבה את צורת-הגולגולת הזו והכניסה אותה לכל הציורים שלה. יש לה משהו עם ראשים כאלה. יכול להיות שבגלל זה היא נדלקה עליו מלכתחילה".
________________________________________
התערוכה 'אגדה של חומר' מוצגת בבית אהרון כהנא ברמת גן
נאוה כורש מזמינה אתכם לשלוח לה סרטי אנימציה ורעיונות לסרטי
אנימציה המבוססים על פסליה.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by