בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
הכי טבעי שאפשר 
 
 צילום: יניר סלע , שיער ואיפור: דודי ואתי יפרח   
 
אורית פוקס

חליבה, משתלה, אהבות ראשונות והברזות חוזרות ונשנות. אורית פוקס נזכרת בימי התיכון העליזים

 
 
 
 
 
 
 
 
 
השבוע חזרה ארצה חברת ילדות שלי - טלי ענבר שמה. היינו יחד מהגן ועד כיתה י"ב. כמה טוב היה לשבת ולדבר איתה שוב, נזכרנו בכל הקטעים שעברנו יחד - כאבה לי הבטן מרוב צחוק. בטור הקודם הבטחתי שאספר על חוויות התיכון שלי, והביקור של טלי הגיע בדיוק בזמן.

סיימתי תיכון בבית ספר חקלאי. בית ספר ירוק, גדול מאד, עם רפת, חוות סוסים, משתלה וכו'. על יד הספריה היה אגם גדול ויפה עם גשר, ממנו יש לי כמה זכרונות מתוקים של אהבות ראשונות. בבית הספר החקלאי ימי העבודה היו חלק בלתי נפרד מסדר היום. היינו חייבים לעבוד ואפילו לעשות בגרות באחד הענפים. אז לא הייתי כמו היום: לא היו לי ציפורניים, השיער שלי היו חום והגרדרובה שלי כללה בעיקר ג'ינס, טי שרט ונעלי דוקטור מרטינס.

טלי לא שמה על המורים ועשתה מה שרצתה, היא הרגה אותי בשטויות וגררה אותי איתה. קשה לומר שביקרנו בבית הספר בקביעות. בימי החורף הברזנו תמיד מימי העבודה. היה קר מדי. אבל לא ויתרו לנו, הכריחו אותנו לכתת רגלינו בבוץ על חשבון ימי החופש.

מכל ענפי החקלאות, אני בחרתי להתמחות במשתלה. כמה צחקתי שם - על המשתלה היו אחראים שניים, אחד זקן ואחד שמדבר יותר מדי, הוא היה מסביר לנו איך לשתול, אבל לא התעניינתי בזה יותר מדי. שתי יחידות מהבגרות שלי היו אמורות להיות העבודה המעשית במשתלה. דחיתי ודחיתי אותה ובסוף נשארתי עם שלוש יחידות בלבד, בביולוגיה, אבל עם ציונים מעולים. חלק אולי יופתעו לשמוע שהייתי תלמידה טובה ושממוצע הציונים שלי לא רע בכלל.

לטלי, כפי שסיפרתי, אף פעם לא היתה בעיה להבריז מבית הספר ליום שלם. היא היתה יוצאת מהבית, ממתינה שאמא שלה תיסע לעבודה ובשקט מתגנבת חזרה. אני פחדתי שההורים שלי יתפסו אותי, אז כשהייתי מצטרפת לבריחות הכרחתי אותה לנסוע לבית הספר ורק משם לברוח למושבה בפרדס חנה. אחר כך היא הייתה צריכה לספק תירוצים בשביל שתינו, היא הייתה אלופת התירוצים וכמובן שקברה את סבתא שלה עשרות פעמים.

בפרדס חנה לא היה הרבה מה לעשות, היינו יושבות עם הזקנים על הספסלים בגן או מסתובבות בקניון הקטן במושבה, מסתכלות על הטלוויזיות וקונות ממתקים. יום אחד אחת המוכרות צעקה עלינו שזה לא מוזיאון ושנלך כבר הביתה. לפעמים היינו יושבות בספריה וקוראות עיתונים. פעם כשהיינו שם טלי התעקשה שקוראים לי חבצלת ואמרה לכולם שזהו שמי, אני לא יודעת למה, אבל זה היה מצחיק. אפילו בבית הספר היסודי היינו מבריזות, בעיקר משעורי מלאכה, עד שיום אחד המנהלת התקשרה וסיפרה להורים. טלי כמובן התחמקה מזה יפה – היא זו שענתה לטלפון מהמנהלת, והסבירה לה יפה שאין מה לעשות כי ההורים שלה בחו"ל ולא ישובו בקרוב.

אחד הדברים הקשים בתיכון הזה היה חודש רפת. זה משהו מסורתי שכל השכבה חייבת לעבור והוא כולל לינה ברפת, עם כל הבוץ, קימה בארבע לפנות בוקר חליבה, ניקיון וכו'. טלי ואני היינו היחידות בשכבה וכנראה בכלל בהיסטוריה של בית הספר שלא עשו את זה. היה חורף קר ופשוט החלטנו להשאר בבית. למחרת מצאנו את עצמנו בחדר המנהלת , עם אחראית המשק. מפחיד ומפוצץ מצחוק. בסוף יצאנו בזול – שלושה ימים בחוות סוסים.

זו הייתה תקופה מצחיקה ולפעמים מעצבנת, אבל בסך הכל אני די מתגעגעת. עד היום אני אוהבת טבע, בעלי חיים וצמחים, אבל לא בדיוק מיישמת את הידע שרכשתי במסגרת השיעורים המעשיים. מה שכן, כמובן שאני תמיד שמחה לקבל מגבר זר פרחים. בעיקר ורדים.

שלכם,
אורית פוקס
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by