בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
משחקי מין 
 
 מתוך כרזת המופע `חנן גולדבלט 30 ומשהו ומשהו`   
 
לילך וולך

לילך וולך מבקשת לשים קץ לקשר השתיקה סביב הניצול המיני בבתי הספר למשחק

 
 
 
 
 
 
 
 
 
בואו נאמר את זה בהתחלה וניפטר מזה מייד - אדם הוא חף מפשע עד שהוכחה אשמתו, כולנו צפינו במספיק פרקי 'חוק וסדר' כדי להפנים את העניין. אבל אם נשים לרגע בצד את מעצרו של חנן גולדבלט, כולנו רואים דפוס התנהגותי מסויים שחוזר על עצמו בשלל וריאציות בבתי הספר למשחק, מספיק פעמים בכדי להסיק מסקנות. כל מי שניחש אחרי שבוע שעבר שחנן גולדבלט ייעצר, מוזמן להרים את היד. אתם יכולים להוריד ידיים.

אין לי דבר וחצי דבר כנגד חנן גולדבלט, הוא רחוק מלעניין אותי כאינדיבידואל. אך עובדה היא שבתי ספר למשחק הם כר פורה להטרדות מיניות ולמעשים דומים. ישנן סיטואציות מסויימות בחיים, בהן אנחנו יותר פגיעים מבדרך כלל, רמת הסוגסטיביות גבוהה יותר, יש מי שינצל זאת לרעה - רופאים, רבנים, עורכי דין, מורים, לפעמים אפילו הורים. קל לנו להאמין, בעיקר בגיל צעיר, אבל לא רק, שיש מי שגדול מאיתנו, מבין מאיתנו, ואנחנו נותנים לו להוביל את הדרך, אם יש לזה איצטלה של משמעות, אז בכלל, קל לנו לעצום עיניים ולהיות בטוחים שזו הדרך היחידה האפשרית.

בתי הספר והמגמות למשחק הם משחק הדגים מפלסטיק שמסתובבים באיטיות כדי שיוכלו לדוג את הפיות הפתוחים שלהם עם מגנט. תארו לכם קהל צעיר ופעור עיניים שחלום גדול לנגד עיניו, לפעמים הם ילדים ממש. גמישים כמו פלסטלינה, להוטים ללמוד. מרגישים שכל שבירת דיסטאנס בין המורה הגדול לבינם, מרמז על קשר אישי, וזיהוי הטאלנט הנדיר בהם ניחנו. פעמוני האזהרה בדרך כלל מצלצלים מאוחר מדי, אמנים ויותר מזה - אמנים וואנה ביז, אוהבים לחשוב על עצמם כעל נונקונפורמיסטים, פורצי גבולות, לא משחקים לפי הכללים הרגילים - היש קורבן פשוט מזה?

בואו נקפוץ כמה שנים קדימה - בואו ונניח שמורה בבית ספר למשחק נמצא אשם, מרצה בממוצע חמש שנות מאסר, ואז מה? להזכיר לכם באיזו מהירות חזר יובל זמיר (שחקן ומורה שהטריד מינית וביצע מעשי סדום בתלמידיו וריצה חמש שנות מאסר), לתיאטרון, ויותר מזה, לבתי ספר למשחק? ריאיון חושפני ואפולוגטי שמקדם את ההצגה הנוכחית - והופ! קפצנו בחזרה לביצה. אין פשוט מזה.

לא מרגשות אותי אמירות נבובות, שעשו עליהן חזרות עד לדמעות תנין של "אני דפוק, אני יודע שאני דפוק, אני מבין את הכאב, בלה בלה בלה". לא מעניינת אותי השתקמות כזו או אחרת, תרומה לחברה וחזרה בתשובה. כל שאני יודעת זה שתחת המטריה החמימה והמגוננת של הבראנז'יה הנחשבת בעיני עצמה, יש לגיטימציה וקוד שתיקה שמוכרחים לשבור אחת ולתמיד. מורה למשחק ששולח ידיים, יכול להסביר עד מחר שזה למען האותנטיות של סצינה כזו או אחרת, הוא צריך לשאת את הדין כמו היה זגג, נגר או גנן.

כשהיינו בני חמש עשרה, במאי מוערך שפועל עד היום בתעשייה, הואיל בטובו להרעיף עלינו מכשרונו, ובדרך גם תקע את הלשון בת השלושים וחמש שלו לתוך לועה של תלמידה בת חמש עשרה. "ככה עושים את זה", נזף בפרטנר ההמום שהיה אמור לנשק אותה, אבל עוד לא ידע איך. אף אחד מאיתנו לא אמר מילה. בסופו של דבר לא ממש הבנו אם זה היה בסדר או לא. היום אנחנו כבר יודעים.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by