בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
אמן על האש: המשכיבה 
 
 מיכל היימן . צילום: ינאי יחיאל   
 
איתן בוגנים

מיכל היימן מפרה את השתיקה במוזיאון, הופכת צילומים ומשכיבה את הצופים על ספה. ראיון

 
 
 
 
 
 
 
 
 
אני הייתי שם, סינדי שרמן
 אני הייתי שם, סינדי שרמן   
לו מיכל היימן הייתה נולדת חמש מאות שנה, פחות או יותר, מוקדם יותר, המונה ליזה הייתה אדון מסתורי במקום גברת, במקום הליקופטרים וצוללות תיאורטיות היינו מתבוננים כיום בשדה חמניות שומם או בצייר ללא שם, ובמקום להתעסק במתים היא היתה מפענחת את אלו החיים, על הספה, שכובים. מיכל היימן עושה הכל ואף יותר - אמנית מצליחה, אמא מסורה ואישה מהשורה הראשונה. לאונרדו, מיכל מאחוריך.

אז איך הכל התחיל?
"באוניברסיטה, גם לאחר שעברתי ללימודי תולדות האומנות, שום דבר לא משך אותי כמו שחשבתי, אז הלכתי לעבוד בחנות צילום במרכז ירושלים, לפרנסה, ושם גיליתי את המדיום הזה. ברור לי שהצילום שנקרה על דרכי היה יכול להיות כל מדיום אחר. אני באה מבית מגוון, עם הרבה ממציאים וציירים במשפחה. אבא שלי היה מהנדס מכונות, מהנדס בניין, אבל בעצם הוא היה ממציא".
 
מה ראית?
 מה ראית?   
מה הוא המציא?
"אז לא ממש התעמקתי ואני לא יודעת להסביר את זה עד הסוף. הוא המציא בניין שהרעיון שלו יהיה שהוא בנוי כמו תרמוס. זאת אומרת שהוא ישמור על קור ועל חום מבלי שיצטרכו מזגנים. בלי חלונות, בלי פתחים, יש חוץ ויש פנים מאד ברורים. הוא נפטר בגיל 80, הוא פיתח את זה ממש בסוף ימיו. נשארנו רק עם הרעיון, קצת פרטים והרבה סודות. הוא היה יושב עם המפות של העולם בסלון ומחפש איך לעזור לעולם, בסחר, בתקשורת. הוא מצא תעלה שמחברת שני מקומות, שלא חשבו עליה ושתפתור משהו מאד חזק בעולם. הייתי קטנה מדי כשהוא עשה את זה, צעירה מדי בשביל להבין שהזמן אוזל ושלא אוכל לשאול אותו איפה זה, אז אני לא יודעת איפה זה, אני משתגעת ולא מצליחה להיזכר".

יש תעלה המחברת בין אז לאמנות שלך?
"הרבה מהאמנות שלי בדיאלוג עם הילדות, עם אלבום המשפחה, עם הצד האחורי של הצילום - דבר ראשון כשאני רואה צילום, אני הופכת אותו, לראות אם יש בו עקבות, הדיאלוג של להרים אבן ולראות אם יש שם עקרב הוא מאוד מוקדם. הספקות העמוקים ביותר שלי התעוררו אז. מה שאתה רואה הוא בשבילי חסר משמעות, זה לא זה, אין מובן מאליו, חייבים להפוך את זה בשביל לראות".
 
מבחן מס. 2
 מבחן מס. 2    
אפשר ללכת לאיבוד ככה
"היתה אופציה של הליכה לאיבוד במקרה שלי, היא כמעט קרתה ומהבחינה הזאת הפסיכואנליזה עזרה לי להתמקד. גם כשמה שאתה שומע ורואה זה בעצם משהו אחר, למבט הזה צריך שתהיה איזו תחתית, דקה ככל שתהיה. ואם אתה על הסף של התחתית או עובר אותה, כל החיפוש והתהייה מאבדים כיוון. זה לא רצוי, אי אפשר ליצור ככה ובטח שלא לחיות. בשביל ליצור צריך תשתית. מתחילת דרכי היא הייתה מאוד חזקה וכזאת שיכולה להכיל ביקורת, להכיל את האפשרות שאחרים יכולים לראות אחרת. את התשתית הזאת חייבים, את זה אי אפשר להשכיב על הספה".

אפשר ללכת לאיבוד ככה
"הפסיכואנליזה בשבילי זה קשר עם מישהו מסוים שמייצר משהו חדש. כל התובנות שלו צריכות להיפגש עם שלי ושנינו צריכים להשתנות ביחד. כמובן שהמפגש הזה במובן מסוים הוא לא שוויוני ואין לי שום בעיה עם זה, ברור מי בא למי וברור שמי ילך משם זו גם אני. זה קשר של עשרים שנה עם אישה אחת. המקום המעניין לדעתי זו האפשרות שמישהו מנסה במאבק עיקש וסיזיפי, בסבלנות אינסופית ורצון להתלכלך, לראות ולהיות באופן אמיתי איפה שאתה, זו דרמה".
 
 
אני הייתי שם, קלוד קהון
 אני הייתי שם, קלוד קהון    
יש לדרמה הזו מימוש קונקרטי?
"אפשר להגיד שכמו שהחדר של ואן גוך השפיע על הציור שלו, באותה מידה יש איזה חדר, מקום לחשוב וזמן אחר שאני נמצאת בו כל הזמן. יש טקסט ותמונה – הניסיון לדובב את פני התצלום קשורים לאפשרות של לעשות שינוי באמצעות שיח בין שני סובייקטים. האפשרות בכלל לשינוי דרך העובדה שיש שני אנשים שמדברים על משהו הוא חלק משמעותי שמופיע בעבודות בהן אני משכיבה אנשים על הספה, לא משנה אם זה ביפן, בצרפת או במוזיאון הרצליה".

רגע, מה קורה בדיוק במוזיאון?
"אנשים באים לשעות הפתיחה הרגילות של המוזיאון, ממלאים טופס, מספרים קצת על עצמם, ומסכימים שאצלם אותם. יש מישהי מטעמי, שדוברת את שפתם, שעוברת הכנה ולומדת על העבודה שלי ועל המחשבות שלי. היא יושבת מאחורי הספה כמו בטיפול פסיכואנליטי, מול הצופה ליד שולחן או בטיפול קבוצתי, וביחד עם הצופה מדברים על דימויים שאני מציעה. את הדימויים אני אוספת במשך שנים, יש בהם משהו שיש לו קשר עם דימויים שמשתמשים בהם בטיפול, דימויים שפתוחים להרבה קריאות".

למה בעצם?
"זה הרצון המאוד חזק שלי להפר את השתיקה במוזיאון ובגלריה. שם, יש איזה מין אובייקט כזה שלא מדבר, מין צופה שאין לו עם מי לדבר ואיזה אמן שכל הזמן לא יודע מה קרה שם. זו יכולה להיות חוויה גדולה כששני אנשים מנסים לראות יחד משהו מאותו המקום".
 
 
יש מימד פרפורמטיבי במה שתיארת, את מצלמת, עושה וידאו, מפסלת ומציירת.
"כן, ומבלי להרגיש איזושהי בעיה עם זה, בגלל שיש בעולם מוסדות שצריכים ליעל את המנגנונים שלהם. מהבחינה הזו הקדמתי את מה שקורה עכשיו, שיוצר יכול לעסוק בתחומים שונים. נלחמתי על האפשרות הזאת מבלי להיבהל ממנה, ואני ציירת. יש תקופות שאני רק מציירת, אני לא מפסיקה לרגע אחד, זה משהו שאני חייבת אותו. האמת שאני כל הזמן חושבת על המדיומים השונים בד בבד, יש את הטוטאליות הזאת - גם את מה שאני ישנה, חולמת, אני כותבת ומשתמשת".

שאלו אותי אתמול מה ההבדל בין אמן לאדם שהוא לא, ציטטתי את ה'טינדרסטיקס' שאמרו בציניות – אנחנו אמנים, אנחנו רגישים וחשובים – מה את חושבת?
"איך שלא תענה, תיפול לאיזו מטריצה של רומנטיקן, מישהו שפועל מתוך איזה פצע, שחייב לברר לעצמו פנים וחוץ. זו שאלה שמאוד קשה לענות עליה אבל אין לי ספק שיש דבר כזה אמן שהוא לא שום דבר אחר. בקט למשל, שונה מכל דבר אחר, זה מישהו שיש לו עוד ישות, בתוכו, מחוצה לו, לא משנה, והיא חייבת באופן טוטאלי, לאורך חיים שלמים, להגיד את הדבר שלה".

בעניין הטוטאליות, עד כמה את בתוך זה?
"אז יש לי את שני הילדים שלי, את הפסיכואנליזה ואת האמנות, מעט חברים, ובתוך זה אני מתנהלת, זה הרבה ויתור על דברים אחרים. אני חושבת שאני נמצאת עם הילדים שלי הרבה, אני חושבת שיש להם אותי בצורה יפה, אבל יש להם גם משהו שהוא נכס חשוב – הם יודעים שכאני אני נמצאת שם איתם אני גם חושבת, גם להם יש עולם כזה".

מה עם אהבה?
"אני מאוד אוהבת את הילדים ואת הפסיכואנליטיקאית שלי. היו אהבות חזקות מאוד ונראה..זה לא משהו שאני מחפשת אחריו, אני מאוד מרוצה מהאיזון שיש עכשיו בחיים שלי וכל דבר שנקרא אהבה מסכן את האיזון, אהבה זה דבר מערער.."
_______________________________________________________
מיכל היימן אוצרת את התערוכה 'מה את שותקת?' במוזיאון הרצליה. הפתיחה ב-24.9.05
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by