בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
קולנוע ביתי: אמריקה המכוערת 
 
 מתוך הסרט ``רוג`ר ואני``   
 
אסף אביר

אם אתם נגד הגלובליזציה, שונאים את אמריקה ובזים למה שהיא מייצגת תוכלו לעשות מרתון סרטי די.וי.די בנושא. אסף אביר צפה ולא לגמרי השתכנע

 
 
 
 
 
 
 
 
 
שנאת אמריקה, שנאת אמריקה. איפה לא תמצא אותה. בגדה השמאלית בפאריס ובגדה השמאלית באחד העם, באוניברסיטת תל אביב ובמכללת אריאל, בערוץ 7 ובאל מנאר, ברוסיה, בקובה, בישיבות מערכת של כתבי עת לשירה, ולפעמים סתם ככה, אחרי המבורגר עלוב ויבש – שונאים את אמריקה.

למה דווקא אמריקה? מה היא עשתה לנו? ואיך הפכה ההתנגדות אליה לסמל סטטוס של ברנז'אות וחוגי-בית-קפה אינטלקטואלים? תשובות יש הרבה, ולמרבה השמחה גם במאי סרטים דוקומנטרים שהפכו את אמריקה לתחביבם האישי יש לא מעט. כבר לא צריך לסמוך על ידידיך, מתנגדי הגלובליזציה האמינים למחצה, וגם צריך ללכת לישון עם ספרים של צ'ה גווארה. עם בחירה נכונה של די.וי.דים וכמה שעות פנויות, גם אתה תהפוך לשונא אמריקה שיודע, בערך, על מה הוא מדבר.
 

מייקל מור: רוג'ר ואני או Big One

 
המקום להתחיל בו את המסע אל ארה"ב הצינית, האכזרית והמכוערת, הוא בעיירה פלינט במישיגן. מייקל מור (פארנהייט 9/11) הפך לפני 16 שנה את פלינט למפורסמת, בסרט "רוג'ר ואני", שעוקב אחרי חורבנה של העיירה בעקבות סגירת מפעל ג'נרל מוטורס שפעל בה.

ג'נרל מוטורס החליטה, משיקולי כדאיות כלכלית, להעביר את מפעל הרכבת המשאיות שלה מפלינט למקסיקו. על תושבי פלינט הדבר פעל כמו כדור שלג דורסני: אלפי משפחות איבדו את מקור פרנסתן, והחלו להיזרק מבתיהן. הפשע גאה ואנשים הלכו והתייאשו עד שהעיירה זכתה לתואר "המקום הגרוע ביותר באמריקה".

מור מלווה את קריסת פלינט לאורך יותר משנה, וכל הזמן הזה מנסה לקבוע פגישה עם רוג'ר סמית, מנכ"ל ג'נרל מוטורס, כדי לעמת אותו עם עובדיו לשעבר. רוג'ר סמית, מצדו, לא מופיע, לא עונה, נמצא בדרך למועדון היאכטות, למגרש הגולף, לישיבה בחו"ל, עסוק, איננו, לא מתעסק בשטויות שלך, בבקשה לכבות את המצלמה ולעזוב את הבניין או שנקרא למשטרה.

"רוג'ר ואני" הוא על "השיטה", על החלום האמריקני ושברו, כפי שהם נראים מתחתית הפירמידה, שם מצטופפים רוב האנשים. זה סרט על הקלות הנסבלת מאוד, בארה"ב הקפיטליסטית, של העברת מפעל למדינה נחשלת, במחיר חייהם ועתידם של אלפי אמריקנים. זה סרט שבו מוצבות בשורה אחת, אלו לצד אלו, התמונות על האנשים שחייהם יורדים לג'ורה, ליד ססמאות עידוד ריקות של אמריקנים שבעים, בסגנון: "תתגברו על זה, צעד אחר צעד".

קשה להתווכח על זכותו של רוג'ר סמית לשים את המפעלים שלו איפה שירצה, בעיקר אם שכר העבודה שם הוא 80 סנט לשעה. אבל קשה גם להתווכח עם ההשלכות.

כבר בסרט המוקדם הזה משתמש מור בגימיקים זולים – ומצחיקים מאוד – אבל ברור מהרגע הראשון שהגימיקים הזולים הם הנשק היחיד שלו במלחמה על תשומת הלב של אלו שחושבים שאמריקה היא רק מה שרואים בפרסומות של ג'נרל מוטורס.

Big One, מהפחות מוכרים בסרטיו של מור, הוא המשכון אנרגטי ל"רוג'ר ואני". הסרט מתעד מסע-סקנדלים של מור ברחבי ארה"ב, ומראה שסיפורה של פלינט הוא לא מקרה בודד אלא תופעה: תאגידים ברחבי ארה"ב מפטרים מאסות של עובדים אמריקנים, ועוברים להעסיק כוח עבודה זול מהעולם השלישי.

מור מגיע לכל המקומות האלה, ומשפד את גדולי המנכ"לים על חנית הגימיקים: למנכ"ל ג'ונסון קונטרולס הוא מעניק צ'ק על סך 80 סנט, לתשלום שכר העבודה לפועל המקסיקני הראשון, עם מנהל אחר הוא מנהל שיחה "בארבע עיניים" – שמתועדת במצלמה נסתרת, וחושפת את הנונשלנטיות של שיקוליו הקרים והאכזריים. שיאו של הסרט הוא בפגישה של מור עם מנכ"ל נייקי, במהלכה מור שולף שני כרטיסי טיסה לאינדונזיה, ומזמין את המנכ"ל להצטרף אליו לטיול במפעלי החברה שבמדינה, ולראות ביחד את הילדים בני ה-14 שמכינים שם את הנעליים.
הסרט מהנה, אם כי קצת דולף נרקיסיזם, בעיקר ברגעים שבהם המסע של מור מתחיל להיראות כמו סיבוב הופעות של כוכב רוק. הוא גם משתלב בסדר הפרוייקטים של מור, מהטיפול האישי במנכ"ל אחד בסרט הראשון ("רוג'ר ואני"), ועד האשמת הנשיא בניסיון להשמיד את העולם בשם עסקי המשפחה, בסרטו האחרון ("פרנהייט 9/11")

מי שנמצא במסע לפיתוח שנאה לאמריקה, יכול למצוא את "השיטה" הצינית והצבועה בכל אחד משני הסרטים. מי שרוצה לראות סרט טוב, יעדיף להתחיל ב"רוג'ר ואני". מי שנמצא פה בשביל להכיר את מייקל מור, צריך להתחיל בכלל ב"באולינג לקולומביין", שמראה איך תרבות של פחד וגזענות הפכה את ארה"ב למדינה האלימה ביותר בעולם, ושהוא גם אחד מהסרטים הדוקומנטרים הטובים ביותר שייצא לכם להיתקל בהם.
 

Surplus או The Corporations

"התאגידים"
 "התאגידים"   
מייקל מור מראה את חייהם של אלו שיצאו מופסדים מהמשחק של דרך החיים האמריקנית, אולם מה עם אלו שעדיין משחקים? מי שקם בבוקר, הולך לעבוד במשרד, חוזר הביתה, רואה טלוויזיה, מחרבן והולך לישון – האם הוא מאושר?

Surplus, או בשמו המתורגם המלא: "שפע: צרכנים מתוך אימה", הוא סרטון לוחמני נגד דרך החיים הזו, שמעוצב כקליפ קצבי ומסוגנן בן 52 דקות. חלקו הראשון של הסרט מרשים: על רקע תמונות של סופרמרקטים שוקקים ושל הר שכולו צמיגי רכבים משומשים, יחד קטעים מנאומים של בוש אחרי 11 בספטמבר, שבהם הוא קורא לאזרחים לחזור לקנות, "אחרת הטרור ינצח", מוצגת אמריקה כארץ שקיומה ומשמעותה הם הצרכנות.

לרגעים זה משכנע ואפשר ממש לשמוע את קולו של ג'ון זרזאן – פילוסוף שמאמין שתור הזהב של האנושות היה בתקופת האבן – ולחשוב "היי, יש משהו בדברי האיש. אולי באמת כדאי יהיה להרוס הכל ולהתחיל מההתחלה".
 
 
יש שתי הבעיות עם הסרט. הראשונה היא בכך שהוא מתחיל להתיש בשלב מוקדם יחסית. השנייה, היא שיוצריו פישלו בניסיון להציג חלופה לדרך החיים האמריקנית. בסרט מוצגת קובה כתשובה לריקנות האמריקנית, כמדינה מודרנית שבה אי אפשר למצוא אפילו פרסומת אחת. אלא שקובה היא גם מדינה שבחנויות הספרים שלה יש לרוב רק ספר אחד, שאוטובוס עובר בה פעם בשלושה שבועות, ושרופאי השיניים והאינסטלטורים שלה דומים זה לזה באופן מטריד. כשמציבים את דמויותיהם של הגנרל הקשיש פידל קאסטרו ושל סמנכ"ל מיקרוסופט המקפץ סטיב באלמר, מתחילים לקבל את הרושם שבזבוז החיים מול הטלויזיה הוא אולי בכל זאת הרע במיעוטו.

מי שבא ללמוד את העובדות המדכאות על שליטת התאגידים בחיים של כל אחד מאיתנו, ולא להעביר את הזמן עם סרטון אנטי-גלובליזיציה מהסוג שמקרינים על קירות של מסיבות, יעדיף אולי לראות את שלוש השעות של The Corporations ("התאגידים"): אוסף ראיונות עם אנשי אקדמיה ותקשורת, אנרכיסטים וקומיקאים, שמראה, עובדה לעובדה, כיצד התאגידים הבינלאומיים – כלומר האמריקנים, שפועלים בכל העולם – נמצאים מעל לכל חוק ולכל משטר, ומעצבים את חיינו מהבוקר עד הערב.
 

Noam Chomsky: Rebel Without a Pause

נועם חומסקי - האיש והאגדה
 נועם חומסקי - האיש והאגדה   
זמן לווידוי: את הדי.וי.די "נועם חומסקי: מורד ללא הפסקה" לא הצלחתי לראות עד הסוף. נרדמתי אחרי חצי שעה, ואז ניסיתי לראות אותו שוב, ושוב נרדמתי. בפעם השלישית הרצתי אותו, וישבתי להתחיל לכתוב את הרשימה הזו, כשלפתע נרדמתי, חצי שעה אחרי תחילת הסרט.

פרופ' אברהם נועם חומסקי, האיינשטיין של הבלשנות, הוא מרצה בלתי נסבל. גם הנושאים המרתקים ביותר ישמעו מפיו כמו רשימה שמית של בוגרי כל קורסי הטיסנאות של כל הזמנים.

למרבה הצער, הוא באמת מדבר על הדברים המרתקים ביותר. תארי הכבוד שלו נוגעים למחקריו על הטבעת השפה במוח האדם, אבל חומסקי זכה לפרסום רב בתור המבקר החריף ביותר של מדיניות החוף של ארה"ב וישראל ושל הגלובליזציה.
 
חומסקי קורא עשרות עיתונים וכתבי עת ביום, מצרף עובדה לעובדה, ושולף תמונת עולם שבה הססמאות והכותרות שכולם מצטטים אומרות דבר אחד, והעובדות אומרות את היפוכו. לדוגמה: ארה"ב קוראת לסדאם רוצח המונים, אבל בעשר שנים היא הספיקה להרוג יותר אזרחים עיראקים חפים מפשע, מאשר סדאם הרג בכל הקריירה שלו. כל המספרים והעובדות נגישים לכולנו, אבל רק חומסקי מעז לומר זאת.

הסרט המשמים "מורד ללא הפסקה" הוא מעין מבוא מתוקצר לרעיונות העיקריים של חומסקי מהשנים האחרונות. הוא כולל את הביקורת שלו על תקשורת ההמונים, על הסיבות האמיתיות למלחמה האחרונה בעיראק והאופן שבו, לדעת חומסקי, מבצעת ארה"ב טרור גרוע לא פחות מזה של אל-קאעידה. את העובדות שהוא מציג איש לא הצליח מעולם להפריך. את החריפות שלו איש לא הצליח מעולם להפוך לתביעת דיבה. אפשר לומר שחומסקי הוא פשוט גדול השמאלנים בדורנו, ולמרות שעדיף לצרוך אותו דרך המילה הכתובה, עם החומרים הממריצים הנכונים אפשר לעבור את אוסף קטעי ההרצאות האלה בשלום יחסי. מי שיעשה זאת יקבל תמונה מעוגלת ויפה של שנאת אמריקה – מהשיטה הכלכלית האכזרית, דרך תרבות הריקנות, ועד למדיניות החוץ הצבועה ונוטפת הדם.

לא נעים, אבל למי שמוכן להתפשר בחיים אין מה לדאוג. התרבות האמריקנית תקבל אותו תמיד בזרועות פתוחות. זה סוד קסמה.

כל הסרטים נצפו באדיבות "האוזן השלישית"
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by