בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
כמו צועני 
 
 ניר עברון   
 
איתן בוגנים

הצלם ניר עברון, נודד בין עבר, עתיד ויבשות ומנסה להעניק משמעויות חדשות לאירועים היסטוריים. אבל נשים יפות, זהב ועראק הוא אוהב בדיוק כמו שהם

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
ניר עברון שווה זהב - ביד ימין גורמט 18 קאראט, באצבע המורה טבעת עבה 10 קאראט, בתוך הראש משקל סגולי שלא יסולא בפז, על הצוואר שרשרת 12 קאראט, ועיניים נוצצות, מבריקות. בידי הזהב שלו מנסה ניר לאחוז באמת החמקמקה כנגד כוח הכבידה והזיכרון, לתפוס את גרגירי החול בין אצבעות הידיים. כמו סוכן נייד, מסתובב ניר עברון בעולם, מתדפק על דלתות ההיסטוריה, עושה סרטים על אתרים שכוחים, ומצלם את העבר כדי להוכיח שלא כל הנוצץ הוא זהב.

מה שלומך?
"עכשיו טוב. חזרתי לפני חודש מלונדון בסיום לימודי התואר השני בסלייד. שמחתי מאוד לחזור, לא האמנתי שאתגעגע לארץ אבל זה קרה. אני עדיין מקווה לפעול גם פה וגם שם, לא ויתרתי על אירופה".

חם נורא ומתנתקים בדיוק היום, מה בדיוק טוב?
"אהובתי פה, זה לא מספיק? בסך הכל טוב כאן, גם שם לא קל. תמיד אהבתי את תל אביב כי היא מרגישה כמו מקום שכל אחד יכול לעשות בו מה שהוא רוצה ולאף אחד לא יהיה איכפת ממנו. לונדון היא עיר נוראית; היא מאוד מסודרת, מלוכלכת, אלימה ויקרה. במובן הזה תל אביב היא עיר חופשית ולונדון לא".
 
stassi headquarters, east berlin
 stassi headquarters, east berlin   
אז מתי גילית שאתה אמן?
"אולי בסוף שנה ב' בבצלאל. לא באתי מרקע של אמנות ואף לא ממשפחה שיש בה זיקה לאמנות, גם הלכתי ללמוד די במקרה – סתם ליוויתי מישהי שהלכה לקבל פרטים וגיליתי את המחלקה לצילום. שילמתי להם על המקום ושבועיים אחרי זה היה לי ראיון. רק אחרי שנתיים של לימודים הבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות".

מדוע זה מה שאתה רוצה לעשות?
"אני בטוח שאני יכול לעשות דברים אחרים כמו להיות פקיד בבנק אבל נראה לי שאת זה אני עושה הכי טוב. יש באמנות הרבה חופש, מצד אחד זו הבריחה הכי גדולה כי אני אומר לעצמי שאני לא משתתף במרוץ הגדול, שאני הבוס של עצמי, ומצד שני זו אולי הפחדנות הכי גדולה כי אתה מתעסק בדברים שאחרים מגדירים כ'להתעסק בקקי' אך בשבילי הם הכי חשובים".
 
שדה הקרב בצרפת
 שדה הקרב בצרפת   
וזה מרגש אותך?
"מכיוון שהעבודה כרוכה בהמון מחקר ואיסוף של חומרים, ובריכוז אנליטי, אז אני לא ממש נהנה ומתרגש תוך כדי עבודה. רק אחרי שזה מסתיים ומוצג זה קורה".

כשהסתכלתי על הצילומים שלך גיליתי שיש פער מרתק, בסופו של דבר, בין הסיפור ההיסטורי שעומד מאחורי הצילום, בדרך כלל קרבות מהעבר הרחוק, לבין השלווה או השקט הפסטורלי שנראה על פני השטח.
"אני חושב שזה בדיוק המקום בו מתקיימת העבודה. רוב הצילומים מתעסקים במה שלא נראה בצילום ומנסים להראות את זה. למשל, שדה הקרב בפואטיה – הנקודה העמוקה ביותר אליה הגיעו המוסלמים בתוך צרפת ב- 732. יש היסטוריונים שטוענים שאם אירופה היתה מפסידה בקרב הזה אירופה הייתה מוסלמית היום. זה קרב היסטורי מכריע ובצילום לא רואים דבר מזה, רואים רק חלקת אדמה ואופק. אני מנסה להראות את מה שלא נמצא, לראות אם המקומות האלה יכולים להכיל את השכבות ההיסטוריות השונות שקרו בהם. הצילום נחשב ככלי שחושף את האמת, כל המהלך שלי נועד כדי לחשוף את השקריות שבו".

מה העניין שלך עם אתרי קרבות?
"אני לא צלם של שדות קרב, למרות שאני עושה את זה. בניגוד לאמנים אחרים שמתעסקים עם צבא וקרבות, אני מחפש אירועים היסטוריים רחוקים כדי לראות איך זוכרים את אתרי הקרבות האלה, איך הם נשמרים ואם הם מכילים את סיפור הקרב או לא. באופן כללי אני מתעסק באתרים שמשהו קרה בהם, לא בהכרח אתרי קרבות".
 
 
villa wansee, berlin, color photograph
 villa wansee, berlin, color photograph   
אני מקנא בך, אתה מסתובב הרבה בעולם.
"בעיקר באירופה, היא מעניינת אותי הרבה יותר מהמזרח הרחוק ומאמריקה. שיטת העבודה שלי היא לנסות ולחלץ את המקומות שמעניינים אותי, והמסע הוא חלק מהעבודה למרות שבעצם אני יודע לאן אני יוצא, אבל לא יודע עם מה אחזור. אני מאמין שאדם צריך להיות קל תנועה וללכת בעקבות הדברים שמושכים אותו. בעולם של היום אמנים צריכים להיות עם מזוודות קלות, ולשבת באותו מקום בסטודיו נראה לי קצת מדכא. יש לי יצר נדודים שמתעורר בדרך כלל כל שנתיים, ואז אני פשוט מחפש אופציה לעבור למקום אחר, להתגלגל הלאה. אני לא זוכר מי אמר ש'ליהודי אין שורשים יש רגליים', ובמובן הזה אני מזדהה עם זה לגמרי. גם כשאני פה בארץ, מול חוף הים, אני מרגיש כמו זר במקום מוכר, ודווקא תחושת התלישות הזו עוזרת לי. להיות משהו כמו סוכן נוסע שמעביר משהו אחד למקום אחר. אני בן של סוחר, אז אולי זה בגלל זה".

בן של סוחר?
"מה שמאוד הפתיע אותי זה שאחרי ארבע שנות לימוד ועוד ארבע שנים בחוץ, אבא שלי פתאום נזכר שבצעירותו ברומניה הוא היה אסיסטנט של צלם. הוא מעולם לא דיבר על זה וזה נורא הפתיע אותי. אבל זה חייב להיות צירוף מקרים, אבל אף אחד לא כיוון אותי מעולם. הדבר שהכי היה משמח את ההורים שלי זה שהייתי פותח עסק או הופך להיות עורך דין, אמנות מעולם לא הייתה בבית. זו אולי קלישאה, אבל לא בחרתי באמנות אלא היא בחרה בי".

איך חוסר האמונה במקריות משתלב בעבודות שלך?
"אני חושב שאני משתדל תמיד לשמור על מקריות בעבודות שלי. מכיוון שרוב העיסוק שלי הוא עם היסטוריה וזיכרון אז קל לשכוח שההיסטוריה נכתבת על ידי אנשים, בדרך הכלל המנצחים, ולאותם אנשים יש אהבות ותאוות ולכן הדברים האלה משפיעים על ההיסטוריה שהם כותבים. מכאן צריך לקחת הכל בערבון מוגבל, גם את העבודות שלי. גם ההיכרות עם החברה שלי הייתה מקרית וחד פעמית, אבל מייד זיהיתי שאני לא יכול לתת לזה לחמוק ולא נתתי לזה".
 
 
מה מצחיק אותך?
"חברה שלי מצחיקה אותי".

אז בוא נדבר על חברה שלך, אני מניח שאתה אוהב אותה?
"סופסוף, אחרי שכבר לא האמנתי שאני יכול. 31 שנה, כל אחד נושא איתו צלקות, סיפורים ושלדים בארון ופתאום הגיע האור".

אתה עושה משהו חוץ מאמנות?
"אני משתדל ללכת לים, לשתות הרבה קפה, לקרוא, ולערוך וידאו, בקרוב חתונות".

בקרוב אצלך, מה אתה הכי שונא?
"אני רוצה להגיד שאני לא שונא שום דבר אבל זה לא נכון. אני אוהב נשים יפות וזהב".

זהב?
"בגלל השורשים הרומנים והצוענים שלי".

במה אתה מאמין?
"באנשים טובים. תקיף את עצמך באנשים טובים והכל יהיה טוב. בסופו של דבר, אתה יודע מי עושה לך טוב ומי לא, כל מה שצריך זה להסתובב איתם".

מה היית רוצה לראות בעתיד הורוד?
"לא מעניין אותי העתיד, אני לא מוטרד ממנו. חשוב לי שיהיה לי טוב עכשיו ושאעשה דברים בעלי משמעות. עזוב אותך מהעתיד, בוא נשתה עוד עראק".


עוד המון אמנים על האש
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by