בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
מוסיקה: מתקמבקים 
 
 
גיא לוי

גיא לוי בדק את אלבום ההופעה של 'מופע הארנבות של ד"ר קספר' ואת פסקול הסרט של ביורק ולא השתכנע שהם שווים את ההשקעה

 
 
 
 
 
 
 
 
 

אלבום 'מופע הארנבות של ד"ר קספר בהופעה חיה', אן.אם.סי

 
יולי 1992, ערב להקות ברוקסן. אני שם בגלל להקה של חברים. רוב הקהל שם בגלל אותה להקה, וגם זה בקושי ממלא ארבע שורות ברחבה. אלא שלפניהם צריך לסבול הופעה של הרכב לא מוכר עם שם ארוך ומשונה, משהו עם ארנבות. לוקח להם זמן להתארגן - הם מעלים מחשב לבמה. אנחנו מתחילים לגלות חוסר סבלנות. "מחשב?! מה עושים עם זה?". מבטים מודאגים מוחלפים. "הסולן הוא גם הקלידן?! הלו, האייטיז נגמרו!"

הם פותחים ב"בואי דינה". השיר מתחיל עם גיטרה. אנחת רווחה נשמעת מסביב - אפשר לסבול את זה. ואז, המתופף נכנס עם התיפוף הזה של smells like teen spirit, ולפני שאני מספיק לעכל מה קורה, מסביבי ראשים מתנפנפים מעלה מטה. "איך אמרת שקוראים להם?" שואל אותי חבר. "משהו עם ארנבות" אני ממלמל. בשיר הבא – הגיטריסט משיל את בגדיו ונותר בתחתונים - ממש צ'ילי פפרס. הם עושים קאוור ל-"בשמלה אדומה" עם פזמון נירוונה. אני יודע שזה לא נשמע הרבה במבט לאחור, אבל בחיים הקטנים שחייתי אז זה היה בהחלט וואו גדול.

מתברר שלא רק לי, שנה אחר כך הקספרים הוציאו אלבום מצליח והפכו לאחד מההרכבים החשובים של שנות ה-90. שלוש שנים אחר כך הם כבר התאיידו בלי מופע פרידה מתוקשר ובלי דמעות של מעריצים, אבל עם יבול פורה של שלושה אלבומים משובחים.

הקאמבק של הקספרים לפני שנה כבר היה סיפור שונה לגמרי. נכון, היה יפה לראות שהמורשת שלהם השתמרה. אפילו שירי האלבום השני, שהיה המעניין והכושל ביותר שלהם, זכו לעדנה מאוחרת ולייצוג מרשים (שישה שירים לעומת ארבעה מהראשון שהיה המצליח ביותר). השילוב בין הקולות של אורן ברזילי ושי להב נשמע עדיין מצוין, והשירים עמדו במבחן הזמן - ובגדול.

אבל יחד עם כל זה, היה במופע גם משהו מאוד חיוור. אולי זה קשור לעובדה שזה קרה בקטן - מועדון הברבי, שתיים שלוש הופעות, הרבה מוזמנים בקהל. בשורה התחתונה, שנה אחר כך ממש צריך להתאמץ כדי להיזכר שהקספרים התאחדו.

וכך, אלבום ההופעה שהותיר האיחוד, לא מצליח לשכנע בחיוניותו. לא ככה הייתי רוצה לזכור אותם. מוזיקלית, אין לביצועי ההופעה החדשים של הקספרים ערך מוסף למה שכבר הונצח באלבומיהם – מה גם שהנטייה לתת לקהל לשיר במקומם מתחילה לעצבן אחרי כמה שירים. התחושה שלי – שדי.וי.די יכל להעביר את תחושת המסיבה ששררה בהופעה הזאת טוב יותר (ההופעה אגב צולמה, אולם לאלבום צורפו רק שני שירים מתוכה).

עד כמה שזכור לי אלבומי האולפן של הקספרים נמכרים במחיר מוזל לחנויות. למי שעדיין לא רכש, עדיף להתחיל בהם ולהשאיר את ההופעה לסוף.


לאתר הלהקה לחץ כאן.
 

ביורק: 'drawing restraint 9'

 
מדובר בפסקול לסרט של בן זוגה של ביורק – מת'יו ברני, אמן מוכר ומוערך בפני עצמו. השניים גם משתתפים בסרט. ממה שהצלחתי להבין הסרט נטול עלילה ומבנה, והוא מתאר סוג של התרחשות על אניית ציידי לוויתנים ביפאן, שמטילה וזלין אל תוך המים. בראיונות המקדימים לאלבום סיפרה ביורק שכל חייה יצרה מוזיקה מבנית ושהפעם רצתה ליצור משהו שהוא נטול מבנה "כמו חוויה של התבוננות בטבע".

לצורך כך יצרה ביורק מוזיקה עם השפעות יפאניות. העיבודים עשירים במגוון כלים כמו - כלי נשיפה, נבל וכלים יפאניים עתיקים. האלבום דווקא מתחיל ברגל ימין עם שיר מלווה בנבל, שמילותיו לקוחות ממכתב אמיתי ששלח אזרח יפאני לגנרל מקרטור בסוף מלחמת העולם השנייה. אלא שמאותו הרגע העניינים מתחילים להשתגע - מלמולים, לחישות, גניחות וכלים יפאנים, שסליחה על צרות האופקים שלי - גורמים לך לרצות להרביץ למשהו עם מעדר על הראש.

אם עד היום ביורק פלירטטה פה ושם עם הטירוף אך נותרה תמיד מתוקה, וידעה לתמרן בשלום בין מוזיקת אוונגארד ופופ, באלבום הזה השתחררו כל השדים. במילים אחרות, ביורק איבדה את זה סופית. האזנה לאלבום במנותק מהסרט היא חוויה בלתי נסבלת, כמעט טראומטית.

גם אם אתם מעריצים של ביורק ורכשתם כל אלבום שלה, זה יהיה ממש בסדר אם תמנעו מ'drawing restraint 9'.


לאתר הרשמי של ביורק לחץ כאן.
 

STAIND, CHAPTER 5, כאמל מיוזיק

 
אלבום חדש וחמישי להרכב הפוסט גראנג' האמריקני סטיינד. למי שלא זוכר, סטיינד הפכו למגה סטארים באמריקה בשנת 2001 עם האלבום 'Break the cycle' שבלט בלהיט – It's been a while. האלבום ההוא הצליח אפילו בישראל למכור יותר מ- 5000 עותקים שזה הישג מרשים למוזיקה מסוג זה. אלבומם הקודם מלפני שנתיים, '14 shades of grey' לא שיחזר את ההצלחה ההיא.

כעת חוזרים סטיינד באלבום חדש המכיל שירי זעם וניכור עם תובנות ממוחו הקודח של רוקר אמריקני ("ליפול זה קל, לקום בחזרה - זו הבעיה"). באופן אישי, עם שנות התשעים גמרתי, ואני עדיין לא מתגעגע. עם זאת, אני בהחלט יכול להבין אם בא לכם לדפוק את הראש עם איזה ריף גיטרות-שנות-התשעים בניחוחות זיעה גברית. אם נהניתם מאודיו סלייב ואתם מחפשים עוד אלבום בסגנון – הינה מצאתם. תעשו חיים.


לאתר ה'סטיינד' לחץ כאן.
 
 

The Pit That Became A Tower, behold! The unseen, man of Israel

 
עוד אלבום מהגל ששוטף אותנו בשבועות האחרונים, של להקות ישראליות ששרות באנגלית. 'The Pit That Became A Tower' (או בקיצור TPTBAT...) משתייך לסצנה האלטרנטיבית הירושלמית שמצליחה להאפיל אפילו על אחותה התל אביבית באסקפיזם שלה.

את ההרכב הזה מנהיג אדם לי רוזנפלד (לשעבר חלק מההרכב Man Alive שהזכרתי פה במדור לפני שבועיים). כמו הרבה להקות בז'אנר הזה גם הם יוצרים לואו פיי מונוטוני והזוי משהו, עם השפעות רוק ופאנק אמריקני בסגנון .Dinosaur Jr ו- Pavement.

בסך הכל מדובר באלבום לא רע, אם כי לא אחיד ברמתו לכל האורך. יש כאן כמה רצועות מרשימות נוצצות כמו – airport ministry , great grandfather alarm clock ו- the nothing room (חלקן ניתנות להורדה), אך לצידן ישנן רצועות שנשמעות כמו סקיצות לא מגובשות. באתר הלהקה נאמר כי בדצמבר הקרוב עומד לצאת חלקו השני של האלבום הזה, מה שמעורר את התהייה – למה TPTBAT לא איחדו את שני האלבומים לאלבום אחד מהודק?


לאתר הלהקה
שירים להורדה
לכתבה על Man Alive
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by