בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
תנו לצה"ל לנצח (את המתנחלים)  
 
 
יוסי גורביץ

'בומרנג', ספרם המצויין של עפר שלח ורביב דרוקר, מתעד כיצד תרמו הגנרלים הישראלים לחיזוק להבות העימות, עד להתנתקות הבלתי נמנעת

 
 
 
 
 
 
 
 
 
אנשי הימין הקיצוני עטו על "בומרנג" של שלח ודרוקר (הוצאת כתר, 2005) כמוצאי שלל רב: שלח ודרוקר כותבים שם (עמ' 365-367, למי שלא יטרחו לקרוא את שאר הספר) שבתכנון ההתנתקות, הושפע שרון לא מעט ממצבו המשפטי.

"בומרנג" מכיל 407 עמודי קריאה, לא כולל אינדקס והערות שוליים. אל שאר 404 העמודים של הספר לא טרחו אנשי מועצת יש"ע להתייחס, ולא בכדי.
 

מלחמה פסיכולוגית נגד הציבור הישראלי

 
"בומרנג" עוסק באינתיפאדה השנייה, מנקודת מבטם של מקבלי ההחלטות בישראל. הוא מגלה שורה של מחדלים, טמטום ופשעים; הוא מראה כיצד התנהלו העניינים מעצמם, ממשבר למשבר, כמעט ללא כל תכנון ממשלתי. לא נראה שזה ישנה הרבה: במרירות, כותבים שלח ודרוקר כי היעדר הזיכרון של הציבור הישראלי הוא נתון מרכזי בחישוביהם של הפוליטיקאים.

השניים כותבים באורח קולח ומרתק. הם מציירים דיוקנאות מרשימים של האחראים לאסון שהוא המלחמה הבלתי פוסקת: צדקנותו של יעלון; יהירותו ואטימותו של ברק; חוסר המעצורים של מופז; חוסר הספקות של עמוס גלעד; צרות המחשבה של דיכטר; הציניות המפורסמת של שרון.

מוטיב מרכזי בספר היא המלחמה על צריבת התודעה – לא זו של הפלסטינים, כפי שטען יעלון, אלא של הציבור הישראלי עצמו. כל דוברי הממשלה והצבא התייצבו לספר סיפור אחד, שאפשר לתמצתו ב"ערפאת אשם, הצענו לו הכל והוא פתח במלחמה". תזה זו, שנדחפה במיוחד על ידי יעלון וגלעד, חיסלה את מחנה השלום הישראלי.

שלח ודרוקר מתארים כיצד הומצאה התזה הזו, כיצד הוצגה לציבור תוך השמטת העובדות שחוררו אותה, איך הושתקו הקולות בקהילת המודיעין שכפרו בה, איך הפכה לעיקר אמונה, ואיך הפכה לדיבוק בקרב מקבלי ההחלטות, שהתעקשו להעניש את ערפאת גם כשכבר היה ברור שאין לו שום שליטה על המאורעות.

אחרי הכל, הכרה בכך שיש עוד גורמים לסכסוך פרט לערפאת, הייתה ממוטטת את התזה העיקרית של הממסד הבטחוני, שנצרבה בתודעתו של הציבור הישראלי בהצלחה שהצבא לא הצליח להשיג במישורים אחרים.
 

הפיכה צבאית מרצון

 
שלח ודרוקר עוקבים אחר הצורה שבה ניהל הצבא את המלחמה, ומתארים כיצד, בימיה האחרונים של ממשלת ברק, בוצעה בפועל הפיכה צבאית שקטה: הממשלה הורידה הנחיות לשטח, והצבא פשוט התעלם מהן.

הממשלה הורתה על פתיחת שדה התעופה בדהנייה, והצבא אכן פתח אותו – אבל סגר את דרכי הגישה אליו. מי אמר שאין הומור צבאי? הממשלה הורתה להנמיך את הלהבות – ומופז אמר למח"טים להגביה אותן, ושיסמכו עליו. הם ביצעו. בחודש הראשון של האינתיפאדה, בעוד הממשלה מנסה נואשות להפסיק את האש, ירה הצבא למעלה ממיליון וחצי קליעי נשק קל. הצבא רצה מלחמה; הצבא רצה לנצח את הפלסטינים, ולמחוק את אירועי המנהרה ב-1996 – ובישראל, כשהצבא והממשלה מתנגשים, בדרך כלל מנצח הצבא.

מאבק איתנים ניטש בין הממשלה לצבא על זכותם של פלסטינים לייצא תותים. הפעם הממשלה ניצחה – ובתגובה, הודיע יעלון כי אישור מכירת התותים הכריע את המערכה לטובת הפלסטינים.

מופז הורה לא לקבל כניעה של פלסטינים; יעלון הורה להפסיק לחקור מקרי מוות של פלסטינים – ובין שתי הפקודות האלה, הפך צה"ל לצבא של קלגסים. אבל מעט מאד מחו: אחרי הכל, ערפאת אשם בכל.

דרוקר ושלח מתעדים כיצד השב"כ העמיד את ההצלחה המבצעית הרגעית של החיסולים מעל לשיקולים ארוכי טווח; כיצד שוב ושוב סוכלו הבנות שבריריות על שקט, מפני שבדיוק השיג השב"כ את המידע הנדרש לחיסולו של מבוקש כלשהו.

אבל כל אלה, סביר להניח, לא יעניינו את מי שטבע את הסיסמא "תנו צה"ל לנצח": הם מתעניינים רק בעמודים 365-267. אירונית, הציבור הישראלי כל כך התרגל להניח לצה"ל לנצח, עד שבימים הקרובים, הוא ינצח את טובעי הסיסמא עצמם.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by