בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
אמן על האש: החולם 
 
 שי-לי עוזיאל עם הקטמרן   
 
איתן בוגנים

האמן שי-לי עוזיאל לא נהנה ליצור. כדי להרגיש טוב הוא חולם בסטודיו, מפתיע את עצמו ונזכר בסבתא

 
 
 
 
 
 
 
 
 
Lost
 Lost   
בנוף הישראלי, שי-לי עוזיאל הוא כמו ציפור שיר נדירה שאף אחד לא מבין את שפתה או כמו קטמרן אדום בים התיכון. עבודות הפיסול של שי-לי עוזיאל מתנסחות ומתקיימות במחוזות חולמניים ורחוקים ומבליחות כהברקות, כאיים שצצים בין רגע כמו לווייתנים ירוקים פעורי פה. שי-לי, כמו האמנות שלו, חי את הרגע, מאפשר אותו ונותן לו ביטוי. עם הרבה חופש ותפיסת חיים בלתי אמצעית, העבודות של שי-לי נעות במהירות מסחררת בין התעלות והצלחה מבריקה לסתימות לא ברורה; גם הכישלון הוא סוג של הצלחה אמר פעם בקט. עם ים של דמיון פרוע, חוש הומור מופרך לעילא, וחוכמה מוזרה שדורשת התמסרות מוחלטת, מה שבטוח זה שכשפסל של שי-לי עובד זה הכי טוב ומרגש שאפשר.

אז מה חדש?
"חזרתי מרומניה לפני יומיים וכבר הספקתי לשכוח שהייתי שם. כששואלים אותי איפה הייתי אני אומר שהייתי בחו"ל ואז מרימים גבות ופוקחים עיניים. אני אומר שהייתי ברומניה ובבת אחת הגבות יורדות חזרה למקומן. שואלים למה רומניה? אני עונה שאני חצי רומני ובגלל שהמקום נמצא עדיין בחיתולי הקפיטליזם השתלטן".

איך רומניה?
"ארץ מדהימה. חוץ מעיר הבירה שלה שמונים אחוז מהארץ הם הרים וטבע. טיילתי המון בהרבה מקומות בעולם והטיול האחרון לא היה טיול הרפתקני, נסעתי עם הילדה והאישה. מתוך ניסיון, אני מציע לכל המטיילים באשר הם לרכוש את מדריך 'לונלי פלאנט' כי יש בו את כל מה שצריך כדי לנווט במקום זר. אני מועמד מצוין להיות כותב שלהם כי אחד הדברים שאני הכי טוב בהם זה לטייל. יש לי אינטואיציה לגלות שבילים מענייניים, אני קורא מפות טוב, אני גם נוסע למקומות שאין בהם הרבה מה לראות לכן אני לא מפחד לפספס".
 
My Family
 My Family   
היצר ההרפתקני שלך מתבטא גם באמנות שאתה עושה?
"הכי הרבה. מה מזין אמן אם הוא נמצא כל היום בסטודיו? אני לא נהנה מהיצר הזה, מחדוות היצירה, מהאובססיה. אמנות היא אקט מלאכותי ולא מתפרץ. אני אוהב את הסתירות שיש כמעט לכל דבר. הרבה פעמים אני נמצא במצב כמו חלימה בסטודיו, השעות עוברות ואני עושה דברים מבלי לדעת מה אני עושה באמת. אני אלכימאי של היומיום, סטודיו הוא מעבדה בה אני עורך ניסויים ללא תוצאות, עם דמיון לא מודרך. ברוב המקרים אני לא יודע מה אני רוצה לעשות, אני חייב להפתיע את עצמי כדי להרגיש טוב. הרבה פעמים יש לי סקיצות אבל אני יודע שהפסל בסוף יהיה רחוק מזה".

יש לך דוגמא?
"יש לי את סירת הקטמרן שקניתי לפני חמש שנים מזוג תל אביבי על טוסטוס שנכנס לחובות. הזוג הזה קנה אותה מאיש אחד שעלה לארץ בשנות השבעים יחד עם הקטמרן כל הדרך מרוסיה. לוקח שעתיים רק להרכיב אותה והיא ענקית. היא מאוכסנת אצלי בבית כבר חמש שנים ויצאתי איתה לים רק פעמיים, אבל עצם זה שיש לי אותה, שיש לי את האפשרות, זה מספק. זה גם די מתסכל לפעמים ובכל זאת היא שווה את זה, כנראה שלא אמכור אותה אף פעם. החלומות חזקים יותר מהמציאות. חשבתי לצאת איתה לים, לבנות עליה חדר חושך ובמהלך ההפלגה לצלם ולפתח תמונות".

אתה יודע למה אתה עושה אמנות?
"כי כל סגנונות החיים הקיימים במערב מגיעים לאיזושהי שבלונה או גבולות מאוד ברורים, ובאמנות מתקיים פער שמאפשר התאמה יותר בריאה בין העבודה לשעות האחרות. אני רוצה להיות מבסוט, להתעורר בבוקר ולא לדעת בדיוק לקראת מה אני הולך. חוסר הוודאות הוא משהו שמוביל אותי, כמו טיול בו אני לא יודע לאן אגיע".
 
Gad Zukin
 Gad Zukin   
ובכל זאת צריך איזושהי ודאות ליצר פיסול טוב.
"בשביל לעשות פיסול טוב צריך דמיון ובטחון בדמיון. למשל, אני הולך לעשות פרויקט ביפו עם מלגת האמן-מורה שקיבלתי. בחרתי ללמד בבית ספר ערבי לאומני ביפו, גם בגלל שנולדתי שם. לא מעמדה מתנשאת, אבל יש פער ביני לילדים – עצם זה שבא אליהם יהודי ממושקף ומתולתל עם יומרות על איך עושים אמנות עכשווית – זה מבדיל אותי מהם. אבל גם לאמא שלי שאוהבת אותי ואמורה לאהוב כל מה שאני עושה, קשה להעריך את העבודות שלי. גם אני חצוי כי יש לי השכלה אקדמאית ובאותו זמן אני דייג ברוחי. אני רוצה להחדיר בהם את האהבה לפיסול ורוצה שיעשו פסלים כמו שאני עושה".

רוצה להמשיך קצת לפוליטיקה?
"אין לי דעות פוליטיות מבוססות. אני בן 33 ועדיין לא מסוגל להביע את דעותיי באופן מנומק ונחרץ. אם הילדים הערבים ביפו יתקיפו אותי כמישהו שמייצג את הצד היהודי אני אהיה די נבוך".

גם הפסלים שאתה עושה בדרך כלל לוקים בנחרצות.
"אפשר להאשים אותי אולי באמנות אליטיסטית שלא מתקשרת, אבל זה תלוי מי הצופה. חלק מתהליך ההתבגרות שלי היה להבין שאני לא זמר פופ. למוזיאון תל אביב יש פרומו ברדיו שאומר – "בפעם הבאה שיש לך שעה פנויה..." אני מבין את הקופירייטר אבל זה לא משהו שיקרב את האמנות לעם, ההיפך, הוא רק מנציח את הריחוק. ללכת למוזיאון זה לא כיף".
 
 
Shoes
 Shoes   
ישנה איזו דמות שהשפיעה עליך במיוחד?
"הנוכחות של סבתא שלי. היא הייתה מבשלת מדהים, אנשים היו עולים לרגל לאכול אצלה. היא לא הייתה רושמת את המתכון אף פעם ולעולם לא הייתה עושה את אותו התבשיל שוב. או שזה לא היה מצליח או שזה היה מדהים וזכית".

איך מסתדרים לך חיי המשפחה והאמנות?
"אני מרגיש מחויבות רבה גם למשפחה וגם לאמנות. אם אני יושב בבית ומצייר ופתאום דקל, ביתי הקטנה נכנסת, אז אין מצב שאני ארגיש שהיא מפריעה. זה מסתדר אצלי די טוב, גם את דקל אני רוצה ללמד לעשות פסלים כמו שאני עושה. אני לא מבדיל בין שניהם, היצירתיות מתבטאת מהרגע שאני מחליף חיתול עד לזה שאני חולם".

ואין לך הרגשה שדברים יכולים להיות אחרת?
"אני מרגיש שאני נלחם בהרבה מאוד מישורים. אני נלחם למען הצדק, אני מניף את החרב ונלחם במוסכמות, בדברים שהם מובנים מאליהם. הרבה פעמים הקרבות האלה מאוד מתסכלים אבל גם בלתי נשלטים. אני כותב המון מכתבים לבעלי תפקידים שונים, מכתבים מנוסחים ומהוקצעים של האדם הקטן שמנסה לפצח את המערכת ולהוכיח אותה בטעות".

המלחמה שלך היא מניע ליצור.
"כן, זו הדרך המעודנת שלי וכנראה שהיא גם לא כל כך מועילה".
 
ללא שם
 ללא שם    
מה היית רוצה לדעת?
"הייתי רוצה מאוד לדעת איך להרכיב את הקטמרן. הייתי רוצה לדעת המון דברים טכניים כמו איך מעלית עובדת, או איך מנוע עובד, הייתי מאוד רוצה שיהיה לי הגיון".

מה אתה חושב שהיית עושה אם לא היית אמן?
"הייתי ספורטאי ים, סוכן של לונלי פלאנט, או דייג".

בסופו של יום, מה הכי חשוב לך?
"אהבה כמובן, ההשתנות ואהבת ההשתנות. והפתעות. צריך לדעת להתנהל באופן הרפתקני בגבולות השגרה".

שי-לי עוזיאל ממליץ על דרכים להקלת החום הכבד: להדליק מזגן, לדמיין שפחות חם, לאכול גלידה.

שי-לי עוזיאל מציג בגלריה זומר עד ה- 1 לספטמבר.


לעוד אמנים על האש לחץ כאן.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by