בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
זן ואמנות אחזקת הנפש  
 
 
אור רכלבסקי

אור רכלבסקי מברך על ספרה המעמיק של אסתר פלד שעוסק בדיאלוג בין פסיכואליזה לבודהיזם, אבל חושב שהיה טוב יותר אילו היה גולש אל הפרקטיקה הטיפולית

 
 
 
 
 
 
 
 
 
הפסיכולוגיה בתחילת המאה ה-21 נמצאת במצוקה. אנשים שבעבר הגיעו לקליניקה עם שאלות של משמעות וזהות, פונים כיום יותר ויותר למסורות רוחניות כדי לחקור לתוכן ולקבל מענה. נדמה שיותר אנשים מוכנים לבלות בריטריט של שנה מאשר לשכב ארבע פעמים בשבוע על ספת המטפל הפסיכואנליטי. יש צורך בשינוי.

כיוון שתופס תאוצה בחוגים הטיפוליים ומהווה אחד מהאופקים המרתקים ביותר בחשיבה הפסיכולוגית כיום, הוא הדיאלוג עם הבודהיזם. זהו אינו דיאלוג חדש. שורשיו נעוצים היטב בהיסטוריה של הפסיכולוגיה, מוויליאם ג'יימס דרך קארל יונג ועד לאריך פרום וקארן הורני, שהוקסמו מראיית העולם הזן בודהיסטית. שני הצדדים מרוויחים מהדיאלוג הזה. הפסיכולוגיה משלימה ממד שחסר בה, והבודהיזם מקבל תעודת הכשר מכובדת שמרחיקה אותה ממדפי ה"איזוטריה המזרחית".

אבל המצוקה שמעסיקה את אסתר פלד בספרה המעמיק והמשובח 'פסיכואנליזה ובודהיזם: על היכולת האנושית לדעת' (הוצאת רסלינג), אינה זו של הפסיכואנליזה מול הקהל הרחב, אלא מצוקתה הפנימית של הפרדיגמה עצמה. פלד מתארת את מפח הנפש האישי שלה לנוכח הוויתור של הפסיכולוגיה על האמת, לטובת אפקטיביות פרגמטית. אלו אותם "מים עכורים, [ש]כל גרגר אבק המתרוצץ בהם מכונה 'תיאוריה', וכל אבן קטנה נקראת 'אסכולה'. מה רבו קנייניה של תרבות זו! המטרייה רחבת השוליים המכונה 'פלורליזם' מעניקה למים העכורים חסות, מכנסת תחתיה את כל סוגי הידע, וכל המרבה הרי זה משובח." (עמ' 207).

פלד יוצאת למסע שאפתני במטרה "לסייע לתודעה ה'פוסט מודרנית' במאבקה להיחלץ מהמבוך שאליו נקלעה, כאשר לשם כך אסור לפסיכואנליזה להתכחש לאפשרות של 'לדעת משהו באמת'." (עמ' 212). בדרך היא סוקרת באופן מרתק כמה מקווי הדמיון וההבדלים בין החשיבה הפסיכואנליטית לדרך הבודהיסטית, כאשר המסקנה החוזרת היא שהשניים חולקים אותן הנחות יסוד, אך הבודהיזם הולך רחוק יותר. כמו פרויד, הבודהיזם מציג את עקרון העונג כמנחה את הפעילות האנושית. בניגוד לאבי הפסיכואנליזה שהעמיד את עקרון הסיפוק כמטרה המרכזית, הבודהיזם במהותו הוא ניסיון לנוע מעבר לעקרון העונג, להשתחרר ממנו. כמו מלאני קליין, הבודהיזם מתעסק בתשוקה ושנאה. אבל בניגוד לתיאוריית יחסי האובייקט שלה, שמנסה ליישב את הסכסוך בין השניים, הוא מבקש לכרות אותן מהיסוד.

עיקר הספר מתמקד בנקודות ההשקה בין האימון וההתפתחות המנטלית בבודהיזם לחשיבתו של ווילפרד ביון. שני פרקים מוקדשים לתיאור מדיטציית הוויפאסנה במושגים ביוניאניים, כשפלד מזהה את השקילות המנטלית במדיטציה (אופקה, Upekka) עם מושג הReverie של ביון – הלך הרוח הפתוח לקבלה של כל אובייקט. השהייה המדיטטיבית משכללת את כושר ההכלה של התודעה ואת פעולת העיכול המנטלית (פונקציית אלפא של ביון). מדיטציה היא שהייה במצב רצפטיבי, פרה-קונספטואלי, שמפתח את היכולת להיות, לחוות או לדעת את העולם, את השהייה עם האינסופי והלא נודע, ואת הסיבולת המנטלית לתסכול (עמ' 147). התודעה המדיטטיבית הצלולה היא כמראה ריקה משקפת בלבד, חסרת תשוקה וזיכרון ללא עבר או עתיד בניסוח של ביון, ולכן היא פוגשת ונענית לחוויה כמו שהיא.

מה שמביא אותנו לסוגיה המרכזית בספר – היכולת האנושית לדעת. אין הכוונה כאן לידיעה טיפולית נוסח "הכל בגלל אמא שלי" אלא ידיעה עמוקה יותר שמתעלה מעבר לחשיבה הדואליסטית של יודע ונודע, בה התודעה נמצאת בקשר עם האמת, נהיית אחד איתה ועם האינסוף חסר הצורה. האספקט הזה, אותו כינה ביון At-one-ment with O, הוא מהפחות פופולריים בחשיבתו וקוטלג בדרך כלל כ"מיסטי". פלד פורשת אותו בבהירות, משימה נכבדת בהתחשב במורכבות ובערפול, לעתים המכוון, של ביון עצמו, ומצביעה על ההתבוננות הזהה של הזן בודהיזם, בה הקשר עם המציאות מושג שלא באמצעות השכל המבחין והקונספציות. דווקא המסקנה הזו מאכזבת. חווית הזן, שנמצאת מעבר לדואליזם של סובייקט-אובייקט, תוארה כבר על-ידי רוברט פירסינג ב'זן ואמנות אחזקת האופנוע', ובאופן אטרקטיבי יותר.

נדמה שלעתים הספר נופל במלכודת של האדרת הבודהיזם. הזן, צריך לזכור, סיפק סיפורים מקסימים ומחכימים, אבל גם תמיכה נרחבת לכיבוש האימפריאליסטי האכזרי של יפן במלחמת העולם השניה. את הזינוק האדיר בפופולריות העממית שלו הוא חייב לא לאנשים שהתפלמסו על הקואנים (חוכמות הזן) או ניהלו שיחות מטורפות, אלא לריטואלים דתיים שכללו מתן אילנות יוחסין, שהראו את הקשר בין המאמין לבודהא.

זוהי סנונית ראשונה בעברית לדיאלוג בין פסיכואנליזה לבודהיזם, שמעסיק ברחבי העולם כותבים, הוגים ומטפלים כמעט מכל אסכולה ופרקטיקה אפשרית, כולל סטיבן מיטשל שממלא את תפקיד הגיבור הרע אצל פלד. הספר הוא חיבור תיאורטי-פילוסופי שיוצר בסיס בריא להמשך הדיאלוג, אבל ככזה משאיר את הבודהיזם והפסיכואנליזה במגדל השן הבלתי נגיש של האקדמיה. מי שנעדר מהספר כמעט לחלוטין הוא המטופל. הספר מביא את הבודהיזם לפתחו של חדר הטיפולים. כדי שהפוטנציאל הטמון בו כתורה ודרך לשחרור ממצוקה, סבל ואי נחת, ימומש במלואו, צריך להכניס אותו פנימה אל המעשה הטיפולי.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by