בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
שר מהלב 
 
 קבלו - שי 360 (צילומים: אלכס ליפקין)   
 
אמיר עמרמי

אחרי 14 שנים בקנדה, תואר במנהל עסקים וארבעה צינטורים, מוציא שי 360 את אלבום הבכורה - 'חי'. עם אמיר עמרמי הוא מדבר על החיים בחו"ל, המצב הרע בארץ, מקורות מוזיקליים, האדרה עצמית וקרבות פריסטייל ראפ

 
 
 
 
 
 
 
 
 
יושבים בבית קפה / המלצרית פונה יפה / מציעה שתייה חמה, ארוחה או מאפה. / לראיון הוא בא מוכן / לבוש כמו כדורסלן / מיד פותח את הפה, יושב מנגד וצופה / על כל מה שמתרחש / מכל דבר הוא מתרגש / כן יש לו לב חזק שעשה לו בעיות, אבל קשה לו עוד יותר עם התנהגותם של הבריות. / אז אם כולם מוכנים / להיכנס לעניינים / קבלו ת'איש עם ששת החושים, קוראים לו 360.

כמובן שלא ניתן למצוא את הבלי הפה הללו בשום אלבום היפ-הופ בעולם, וספק אם ישודרו אפילו ברדיו הפירטי של איראן, אך הכל נכתב בהשראה מלאה של אחד מחלוצי היפ-הופ בארץ, שי 360, האיש שנתן בזמנו את הכינוי 'סאבלימינל' לקובי שמעוני, ולפני חודש ימים הוציא את אלבום הבכורה שלו בעברית – 'חי'.

שי 360 (29) נולד בחיפה, יש לו 2 אחים, וכשהיה בן 11 עברה משפחתו להתגורר במונטריאול שבקנדה. הוא גר בקנדה עד גיל 25, ובינתיים הספיק ללמוד שם לתואר ראשון במנהל עסקים, לעבוד בתחום, וגם להוציא אלבום לועזי בשם Chapters. לשי הייתה בעיית קצב בלב, וכשהגיע לארץ עבר ארבעה צינתורים. המצב הבריאותי שלו מנע ממנו להופיע, ולצרכיי פרנסה התעסק בתקלוט, אחרי שלא קיבלו אותו בארץ לעבודה בתחום בו למד. כיום הוא אחד התקליטנים הכי לוהטים בארץ, והוא מתקלט באופן קבוע, כל שבוע, במועדון הגת-רימון.

בוא נחזור טיפה לילדות. מדוע עברתם לקנדה?
"האמת היא שאני עדיין לא יודע. ההורים שלי רצו שינוי. הבסיס של המשפחה של ההורים שלי הוא בצפון אפריקה, והם עצמם גדלו בצרפת, ככה שהיה להם בסיס לחזור אליו. לפני שנסענו לקנדה, אמא שלי לא ראתה את המשפחה שלה כמעט 15 שנה. זה היה ממש קשה, והם החליטו לעבור".

ואיך זה לילד בן 11 לעבור לארץ נוכרית? יש לך איזה זכרון ילדות חזק?
"כשהגעתי לקנדה, שלחו אותי לבית ספר ציבורי ולא ליהודי, וזה היה קצת בעייתי. אני זוכר שישבתי בכיתה וזרקו עליי מטבע של פני. לא הבנתי למה. היה איתי בכיתה עוד ילד יהודי שאמר לי שהם זורקים את זה עליי בגלל שאני יהודי ושהיהודים הם Penny Pickers".

ממש אנטישמיות על ההתחלה.
"בכל מדינה יש את הסטיגמות שלה. כאן בארץ יש את הסטיגמה שהפרסים והרומנים קמצנים, אז שם אומרים על היהודים שהם Penny Pickers. היה לי מאוד קשה עם זה בשנה הראשונה. חזרתי הביתה ושאלתי את ההורים שלי מה אנחנו עושים שם. ממש Fucking Waste Of Time. אמרתי שאני רוצה לחזור".

שחררת אלבום לפני שחזרת לארץ. ספר לי עליו.
"האלבום היה מוכן כבר שחזרתי לארץ, ב-2001, הקלטנו כאן עוד כמה שירים ושחררנו אותו. זה היפ-הופ בסגנון קצת אחר מ'חי', יותר בסגנון של Hip Hop Cult, משהו יותר מחתרתי".

360 נהיה הכינוי שלך אחרי שחזרת. תחת איזה כינוי שוחרר האלבום הלועזי?
"השם שלי בחו"ל היה SHI, שזה ראשי תיבות של Supreme Hebrew Intellect".

קצת זועק לאנטישמיות, לא?
"אולי, אבל היה לי אז חשוב לייצג את זה שאני מישראל, וההרגשה שאני עליון מבחינה מילולית. כשבאתי לארץ הוספתי את 360, כי החזרה לכאן הייתה מבחינתי סגירת מעגל בחיים".
 

לכל ראפר יש שם

 
מה העניין הזה עם כל הכינויים בהיפ-הופ?
"כשההיפ-הופ התחיל בסוף שנות ה-70 בברונקס, היו בעיקר Dj's ו Mc's. הם היו לוקחים את המקרופונים באמצע המסיבה, וכשהיה ברייק ביט בשיר, הם היו פונים לקהל ושרים דברים כמו: Let's see your hands in the air, ודברים כאלה. החבר'ה האלה נתנו לעצמם שמות מפוצצים כמו המועדונים שהם הופיעו בהם. זה היה משהו גרנדיוזי, משהו של שואו".

מה שאתה בעצם אומר, שזה סוג של מיתוג. מיסחור של עצמך מההתחלה.
"יש בזה מן המיתוג, אבל רק בקטע של השואו".

יש מוסיקאים שלא רואים את עניין המיסחור בעין יפה.
"אני חושב שצריך להיות פחות אפיקורס ולשחרר קצת. זה חלק מהשואו. תחשוב שעולה בנאדם לבמה בשם Grand Master Flash – זה ענק. או Cool Herc. או ראפר בשם Grand Wizard Theodore. אלה שמות מפוצצים, ככה זה התחיל וגם ככה זה נשאר. כשאתה במקרופון אתה גם תופס פרסונה שונה לחלוטין. כשאתה שר למיקרופון אתה כבר לא ג'יימס סמית', אתה כרגע LL Cool J. מי יבוא נגדך?"

וזה יכול באמת לעבוד כאן? יש בכלל ראפ ישראלי?
"אני מאמין שכן. אנחנו פספסנו 25 שנה של היפ-הופ. אנחנו לא שומעים ראפ מ-76'. בסוף שנות ה-70, תחילת שנות ה-80, יצא שיר בשם The Message, עם מלים כמו: Don't push me 'cause I'm close to the edge. שם דיברו על כל הבעיות של השחורים, אבל זאת הייתה רק ההתחלה של הנישה המחאתית של ההיפ-הופ. ויש עוד נישות, יש פריסטייל, ויש אהבה, יש על החברה, יש סקס ולא הכל זה היפ-הופ מחאתי".

איך אתה מסביר את זה שהיפ-הופ בארץ מדבר בעיקר אל הנוער?
"כי זה חדש. הז'אנר הזה עוד לא הבטיח רמה כזאת של אינטיליגנציה מטורפת. האמת היא שהאלבום שלי פונה לקהל יותר מבוגר. אחת המטרות שלי באלבום זה לשנות את התדמית, את הסאונד, ואת העתיד של ההיפ-הופ בארץ. העניין פשוט קוטלג מההתחלה. ראו חבר'ה עם כובעים ובגדים גדולים, וישר אמרו שהם ערסים, אבל זה הכל מגיע מחוסר הבנה. מבורות. דבר כזה שיוצא בחו"ל הוא מובן מאוד. יודעים שזה ראפ, ושיש לזה הסטוריה של 25 שנים. כאן חושבים שזאת תנועת נוער שתעבור. וזה לא יעבור".
 
 

"הקול של השכונות"

פונה לקהל יותר בוגר. שי 360
 פונה לקהל יותר בוגר. שי 360   
האלבום של שי 360 מאוד מגוון מבחינה מוסיקלית, ולחלק משירי הראפ מתווספים צלילים יוונים ומזרחיים, לעתים אף גיטרות ספרדיות. הוא מארח באלבום את כל משפחת תאקט, גם את אילן בבילון, רן שרעבי, גיא מזיג, אלון שר ועוד, ובנוסף מארח ראפרים מחו"ל. בנוסף חובק האלבום שלוש שפות: עברית, אנגלית וצרפתית.

מאילו השפעות מוסיקליות אתה מגיע?
"אבא שלי היה שומע המון מוסיקה ערבית – עבד אל חלים חאפז, אום כולתום, פריד אל עטרש –הכל. הוא תמיד השמיע מוסיקה בבית. ולא רק זה, אלא גם המון סול, כמו ג'יימס בראון, נינה סימון ועוד. אני הייתי שומע את כל זה, וגם נדבקתי למוסיקת Fאנק. מכל אלה חיפשתי את ההיפ-הופ. אגב, דרך ההשפעות של אבא שלי מאוד התחברתי למוסיקה מזרחית, בעיקר כבדה, כמו אבי ביטר ומושיק עפיה הישנים. זה הקול של הרחוב, הקול של השכונות".

ההגשה שלך בלועזית, בייחוד בצרפתית, הרבה יותר משכנעת לטעמי מאשר בעברית. איך אתה עם התזה הזאת?
"אין מה לעשות, באנגלית זה נשמע יותר טוב. זה התחיל משם. עד לא מזמן הייתי הרבה יותר נוח באנגלית, ועכשיו אני מרגיש די Balanced. האמת היא שבצרפתית אני מרגיש פחות שם, אבל אני עדיין עובד על זה".

האלבום גדוש ב-18 קטעים, לא קצת עמוס בשביל אלבום בכורה? מה יהיה באלבום הבא?
"יש מספיק חומר לעוד שישה דיסקים. זה כמו ששאלו ב-83' מה יהיה עם הראפ, וגם ב-86'. אני חושב שאם אני לא יכול לחדש את עצמי, אז אין לי מה לעשות בהיפ-הופ. אבל אני יכול לשבת כאן עוד ארבעה ימים ורק לדבר אתך בהיפ-הופ. אני מאוד שלם עם האלבום. בחרנו 15 קטעים מתוך 50 שירים, ואז הוספנו עוד שלושה חדשים. אני שלם עם כל שיר ורציתי לשמור על הקונספט של האלבום – חי. כמו שאני מרגיש עכשיו, שאני נושם. יש ח"י שירים. ח"י זה גם נומורלוגיה של 9 כמו 360. לא שתכננתי את זה".

אם נחזור לנושא האגו, מה העניין עם שירי השבח האלה? לא קצת נמאס?
"ממש לא. פה בארץ לא מבינים את זה מספיק. היפ-הופ זה קרב, זו לא מוסיקה רגילה. המלים זה החרבות שלנו. אני יכול להיות יותר קשוח מילולית ממך, אז תשב בצד ואל תתעסק איתי. אל תבוא מולי, אם אתה בכלל לא ברמה שלי. אם אני כמו הלייקרס, אתה כמו הפועל השכונה. יש קהל הארדקור של היפ-הופ שמאוד מחפש את זה. יש זירות בחו"ל שיש בהם קרבות שלמים".

כמו בסרט '8 מייל' של אמינם?
"בדיוק. הסרט הזה חשף את האנשים לדבר הזה, וזה קורה באמת. כשהיינו בהפסקות בעבודה היינו יורדים למדרגות ועושים קרבות פריסטייל. זה משהו שבארץ ייקח עוד זמן עד שיבינו אותו. אני למשל לא גדלתי כאן. בתור אחד כזה יש לי חור בהשכלה לדוגמא, בעניין מוסיקה ישראלית. כשאני שומע שלמה ארצי, גם שירים שלו מלפני 20 שנה, זה פשוט נשמע לי כמו שיר אחד ארוך. אני לא מצליח להבין את זה, כי זה מגיע מבורות שלי. אני לא בא ושופט את זה".
 

כמה מלים על המלים

בוא ננבור קצת בשירים שלך. בשיר 'שבור ת'דממה' אתה שר על ילדים מוכים. עד כמה אתה קרוב לנושא?
"כשהייתי בחו"ל, הייתה לי פנטזיה שבארץ הכל טהור. הגעתי לפה וראיתי שזה ממש לא זה. הייתה תקופה שכל יום בעיתון היה סיפור על ילד מוכה, או ילדה שהתעללו בה 15 שנה ואף אחד לא ידע, וזה פשוט הרס אותי".

חשבת שכאן זו אוטופיה?
"כן, וזאת הייתה ממש אכזבה. זה חרה לי שמכל הצרות שיש לנו, אנחנו פוגעים בעתיד שלנו – הילדים. ועל זה השיר. שילדים ישברו את הדממה, שידברו. המסר אומר שזה לא אמור לקרות לך. תלך, תדבר".

הסוף של השיר די ורוד. הילד המוכה גדל והקים משפחה, ולא הרביץ יותר לילדים שלו. לצערנו במציאות זה גם עובר בירושה.
"כשכתבתי את השיר המקורי, אז באמת כתבתי שהכל חוזר על עצמו. אבל רציתי לסיים את זה בצורה אופטימית. אתה לא חייב להיות כמו אבא שלך, או כמו אמא שלך. אתה יכול להיות שונה".

בשיר 'עננים אדומים' רשמת "זה סיפור של קנאה / טקסט של שנאה / הבמאי הוא שטן / והמחיר נשמה". יותר פסימי, לא?
"השיר הזה הוא על אחרית הימים. המצב שיבוא אחרי כל השחיתויות והגועל. כולנו כאן שחקנים ב- Big fucking movie, הסיפור שלנו זה השנאה, ובעקבות ההתנהגות שלנו, מי שמושך בחוטים חייב להיות השטן. והמחיר זה החיים שלנו".

ולמה כאן אין משהו אופטימי?
"כי אני מאמין שהעולם הולך בדרך מאוד שלילית. מיד אחרי השיר הזה מגיע השיר Testimony, אחרי אחרית הימים, שבו אני מעיד על כל מה שראיתי, על כל הגועל".

עוד מהשיר: "המוות רק נקודת ציון במבחן החיים / ואין מצב שתעברו בלי לעשות שיעורים". קצת הטפה משהו.
"זה נשמע כמו הטפה אבל זה לא מה שזה. יש כאן עקיצה קטנה".

ומה איתך בעניין הדת?
"כמה שאני לא דתי, אני גם לא כזה חילוני. אני מניח תפילין בבוקר, ולא עובד בשבת. אני לא בעד דתיות קיצונית, ולא בעד חילוניות גמורה".

בשיר 'אלוהים שלי' אתה כותב "אלוהים שלי / רציתי שתדע / עוד יום עובר / ואני לא מוצא תשובה". לא נשמע שהתשובה כל כך רחוקה ממך.
"זה שיר שכתבתי בתקופה שהיה לי בעיות עם הלב ועברתי צינתורים. שאלתי את אלוהים למה זה קורה לי. לא הסתדר לי בראש, למה אני בן 27 ולא יכול לשחק כדורסל ולהופיע, ואני צריך לעבור צינתורים. הייתי אדם טוב, וישר עם אנשים. בשיר אני שואל אותו שיגיד לי, אם הוא כזה חכם.
בסוף של השיר אני משלים עם זה. ההבנה שלי קרתה לי כשהתחלתי להיות די ג'יי. השיר בנוי כמו שאלה ותשובה. אני שואל את אלוהים בפזמון, ועונה בבתים. סוג של השלמה, כמו בסיום של השיר: "אמא אמרה תרקוד כאילו לא רואים / תאהב כאילו לא נפגעת בחיים / תעבוד כאילו לא צריך ת'כסף / אז לקחתי את המלים שלה / עשיתי שינויים / הפנמתי את המסר / למדתי לקחים / היום אני מעריך כל רגע בחיים".


לאתר של משפחת תאקט

הכתבה פורסמה לראשונה ב'שישבת', מגזין הפנאי והאקטואליה לסוף השבוע של חברת נטוויז'ן. להזמנה לחץ כאן
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by