בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
איך נפלו גיבורים 
 
 צילום: רויטרס   
 
לילך וולך

לילך וולך צפתה בשידורי ה-9/11 אמש, וגילתה, בינות לסיפורים האישיים המרגשים, טרגדיה של אומת-על שנפגעה בעקב אכילס שלה

 
 
 
 
 
 
 
 
 
אם הסטיקרים המנצנצים שעל כל פגוש ניו אייג'י צודקים, הרי ש"מחשבה יוצרת מציאות". במשפט האמביוולנטי הזה יש את שני צדדיו של המטבע - כמו שאופטימיות מתפרצת מבטיחה לזמן לבעליה רק אושר ועושר, הרי שגם בעלי המרה השחורה צריכים להיזהר מהלופ האינסופי שמובע במשפט זה.

במבט קולנועי וקריר על השנים האחרונות, נראה שגם ארה"ב המעצמתית מזמנת לעצמה במציאות את מה שגדולי (וקטני) הבמאים והקולנוענים האמריקאים חזו לה בכל סרטי האפוקליפסות והפראנויות של העשורים האחרונים. אין שום ספק שההתקפה הרצחנית על מגדלי התאומים והסופה קתרינה השתקפו עוד קודם לכן בסרטי האסונות האהובים כל כך, שמיוצאים בכל שנה. מה זה אומר? שום דבר בעצם. אין בכך להצביע על מקריות מופלאה, או אפילו על כך שהאומה היהירה בעולם קיבלה איזשהו עונש קוסמי הראוי לה, זהו פשוט עדות לכך שהמהלכים הללו היו ידועים במידה רבה, ואולי הדבר היחידי שפוגם בדמיון הנורא שבין הפיקציה למציאות, הוא שבדרך כלל ראשי הממשלה בסרטים אינם איטיי מחשבה ועילגים כמו פרזידנט בוש.

ערוצי הטלוויזיה הפגיזו במלוא אונם את הסיקורים על אירועי ה-11 לספטמבר - מסרטים המבוססים על אזרחים אמריקאים שתיעדו את האסון באופן פרטי, ועד לפרופילים פסאודו מדעיים של מחבלים מתאבדים. אף אחד מכל אלו לא יכול למלל את הזוועה האישית שעוברת על מי שמאבד אדם יקר בנסיבות מחרידות שכאלו, אף אחד מאלו לא ישנה את מה שהיה. אבל בכל זאת, כמשתייכים למין האנושי, יש בנו את הצורך המתמיד לספר ולהשמיע, כמו גם לשמוע. מה נעשה עם זה אחר כך? זה כבר תלוי - בדרך כלל לא הרבה, לא מספיק. עובדה שהמחזוריות ממשיכה לעבוד לטובת ההסטוריונים מדושני הצדק.


הסרטים אשר הוקרנו לציון ארבע השנים שעברו מאז המתקפה על ארה"ב, לא חסכו בסיפורים אישיים, ראיונות עם בכירי הממשל ועם ראש העיר ניו יורק דאז, רודי ג'וליאני השקול ומלא החמלה (שלגביו אפשר רק לייחל את הבקשה המפוקפקת שאם כבר לעבור אירוע כה נורא, אז שהוא יהיה מי שיוביל אותך החוצה מהתופת).

התיעודים המצמררים של שיחות טלפון אחרונות, צילומים של אנשים שבחרו לקפוץ מהבניינים הבוערים, כבאים ושוטרים ממררים בבכי, כל אלה הן תמונות קורעות לב גם לאחרון הציניקנים. כל אחד מהסרטים הללו הם סרטים תיעודיים מן המעלה הראשונה, מרגשים וסוחטי דמעות.

אין שום ספק שאומה מרובת אמצעים כמו ארה"ב יכולה לתקשר ולתשדר את כאבה טוב יותר מכל מדינת עולם שלישי מוכת אסונות שחבה חובות בינלאומיים שלא תוכל לשלם לעולם, ומצלמות הווידאו היחידות שנראות שם הן אלו של התיירים.

אין ספק גם שעד כמה שלא נעים או לא יפה להודות בכך, אובדן ואבל שמדובבים באנגלית ומגולמים ע"י קוקייז'נים, מעוכלים על ידינו יותר בקלות, וסף ההזדהות שלנו הוא אוטומטית גבוה יותר. בלי להפחית דבר מערך הקורבנות והאסון – הדבר העיקרי שנפגע בארה"ב הוא תחושת חסינות העל. הסופר-הירו של העולם נפגעה בעקב האכילס שלה, וידוע הרי שלכל סופר-הירו יש אחד כזה. גם את זה, אגב, למדנו מסרטים אמריקאים. המדיה היא זו שיוצרת את המיתוס ומנציחה את נפילתו – מישהו אמר "מחשבה יוצרת מציאות"?
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by