בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
אנשי השממה  
 
 שירי מימון, אשת השנה (צילום: יח``צ)    
 
לילך וולך

טקס אנשי השנה 2005 היה מפגן של חוסר טעם ושעמום. לילך וולך קוטלת ללא רחם

 
 
 
 
 
 
 
 
 
מוכרחים לומר זאת כבר בתחילה כדי להבהיר – לצפות בטקס המלא של אנשי השנה, על 135 דקותיו ורבבות פרסומותיו, הוא משהו שאני לא מאחלת אפילו לאויבי המושבעים ביותר. ב- 135 דקות יקרות אלו ניתן לטוס לתורכיה, לעשות רגליים-מפשעות-שפם ושחי או לחלופין לתרגם את הכרכים שעוד לא תורגמו של 'בעקבות הזמן האבוד' – כל דבר, אבל כל דבר היה ניצול זמן טוב יותר מאשר לצפות בטקס המשמים ובחלוקת הפרס שנראה מרוב זוויות הצילום כמו אצבע משולשת.

מלבד המהות המיותרת של הטקס, ואווירת המתנ"ס שמלווה כל מיזם שכזה בטלוויזיה הישראלית, ניחן הטקס השנה בסרות טעם שהצליחה להפתיע אפילו את מי שמסיבות מזוכיסטיות עוקב אחרי האירוע בשנים האחרונות.

אחד המאפיינים הבסיסיים שלומדים בניתוח התרבות הפוסטמודרנית הוא עירוב תחומים נמוכים יחד עם גבוהים. האיזוטריה והשוליים מקבלים מקום מרכזי מבחינת היחס ומתבטל סולם הערכיות שאנחנו מייחסים בדרך לכלל לאמנות או תרבות. אם עד היום הייתם מבולבלים באשר לשאלה האם יש ביטויים פוסט מודרניים בתרבות הישראלית, הנה מגיע טקס חינוכי זה ומדגים היטב – אלוהים מת: אלמנתו של אילן רמון שנשאה דברים מרגשים מתוך כאב עצום, מועמדת בקו אחד עם קטע מתוך המחזמר על רבין (שהיה גם לכשעצמו וללא שום השוואה אירוע מביך שגם להקת ניצני חדרה היתה מתפדחת להופיע בו). הדיון על הפטמות הפוטוגניות של יאיר הניג-ליבנת, באדיבות שי ודרור (שדווקא היו מצחיקים אך קשורים כמו שערה במרק), יחד עם עזאם-עזאם בוגר השבי המצרי.

הטקס המתנשא והפשטני הזה, ערך ערבובייה שלמה שכללה ביקורת חברתית-עאלק, ביקור מרגש ומאמם של מאיה בוסקילה הבעצמה מאממת ומדאימה בביתם של משפחה מפונת נווה דקלים, יאיר ניצני בטקסט משעשע, אם מתעלמים מהניחוח הגזעני והסיטואציה הנצלנית של הבאת עובדים זרים כדי לשמש כקהל שבוי וכנוע, ועוד ועוד גילויים של מחסור חמור בעריכה, סינון ובימוי האירוע.

חוסר הרגישות, והניסיון הכל כך מסחרי לתפוס כמה שיותר נתחים שמנים לנעוץ בהם שיניים, הפך את הטקס לקרקס אקלקטי, בו מנפנפים לקהל כל פעם באטרקציה אחרת – "אתם לא בעניין של ביקורת חברתית פוליטית? אין דבר, תיכף שירי מימון דופקת נאמבר! , שונאים את מימון? אל תלכו לשום מקום, הנה הנה שייקה לוי חוזר." המהלך המתיש של הרצון לתפוס מרובה, משאיר כמובן את הצופים בידיים ריקות ובמחשבה חלולה.

לא ברור עבור מי נעשה הטקס, ואיזה מין שירות מעוות לציבור זה. זוהי הרי חגיגה פנימית של הבארנז'יה את עצמה. לאף אחד לא אכפת מי הם אנשי השנה, זה לא ישנה את החיים של אף אחד. מלבד אינטרסים חמדניים וכלכליים, ומכירת אינספור רצועות פרסומות, אין כל סיבה משמעותית להרים את הטקס הנורא הזה. הסיבה האחת והיחידה שהיתה לסבול את כל מלחמת ההתשה הזו, היו הדברים שנשאה רונה רמון, באומרה שהיא רואה בישראל מדינה יפה עם אנשים יפים וטובים בה. מהמקום בו היא עומדת, זו היתה אולי האמירה האותנטית, והלא מחושבת היחידה שנאמרה בערב הזה.

בקטנה
* במבה in the sky of diamonds - רק לי זה נדמה, או שהפרסומת האחרונה של במבה נראית כמו טריפ הזוי במיוחד??
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by