בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
טלוויזיה ברשת: הניגאז עשו את שלהם  
 
 Barbershop - המציגה אינה לוחמת. צילום: tv.com   
 
נילי אורן

נילי אורן נהנתה מקומדיית השחורים 'המספרה', שהיא אמנם לא מעדן, אך בהחלט פשטידה. לא שיש משהו רע בפשטידות

 
 
 
 
 
 
 
 
 
בערב התרמה למען נפגעי הסופה קתרינה, אמר לאחרונה המוסיקאי קאניה ווסט דברים חריפים נגד בוש ויחסו לשחורים באמריקה. כל כך חריפים שמפיקי השידור הזדרזו לחתוך אותו, ולעבור בעצבנות ניכרת למגיש אחר שנראה כאילו הקפיצו אותו באמצע הסנדביץ'.

אבל חוץ מהתקרית הזו (שאפשר בקלות לייחס לטראומת ההוריקן), אם לשפוט לפי הנעשה על המסך הטלוויזיוני לאחרונה, השחורים באמריקה כבר לא סובלים מבעיות כמו גזענות, אפליה וקיפוח. אולי זאת הסיבה שהפנתרים השחורים שלהם הפכו לחתלתולים אפורים כהים, שמגרגרים בהנאה כמו ליל קים מול ערימת קוק, בעודם מדגימים את הסטראוטיפ השחוק של עצמם.

זו האסוציאציה שעלתה לי כשצפיתי בקומדיה Barbershop, שהחלה באוגוסט השנה בארה"ב. הסדרה, שמבוססת על סרט של MGM עם אייס קיוב משנת 2002, עוקבת אחר הנעשה במספרה הממוקמת בלב שכונה שחורה. חוץ מזה שכולם שם נראים בינוניים אך לגמרי מרוצים מעצמם, ולכן מעוררים סימפטיה כמו גבי גזית, הבעיה העיקרית שלה היא היותה מיועדת לקהל שחור. כך שסביר להניח שגם אם יש בה (ואין בה) אמירה מעניינת כלשהי, היא משכנעת בעיקר את המשוכנעים.

עם זאת, לטובתה אפשר לומר שהיא נחמדה מאוד, ערוכה וכתובה היטב, ומצחיקה לפרקים. מה שבהחלט הופך אותה לסדרה האפרו-אמריקנית היחידה שכדאי לצפות בה כיום בטלוויזיה האמריקנית.

כך למשל רוב שוכני המספרה הם אפרו-אמריקנים, מלבד לבן אחד. עוד לא החלטתי אם מדובר בקריצה לאמינם, או לסדרות לבנות בהן יש בדרך כלל כהה עור ייצוגי, או אולי שתיהן ביחד. מה גם שהפרק השני, שמנסה לעסוק בגזענות, נגמר בשאלה האלמותית: "האם מייקל ג'קסון גזען כי הוא מטריד רק ילדים לבנים?".

במהלך הפרק הזה (זהירות: ספויילר) עוכרת את שלוות הנוכחים החנות 'ניגאז', שנפתחת בשכונה שלהם, כחלק מרשת אופנה של ראפרים שחורים מפורסמים. אך אבוי, היא מנוהלת על ידי שני קוריאנים. בתגובה, הפוליטיקאי המקומי רותם עצמו ומשלם לתושבים כדי להלחם בהם, עד שלבסוף המקומיים מגלים שהכסף מהחנות הולך לכיס שחור, ונוטשים את הפוליטיקאי, שמצידו מאיים בתביעה ונרגע.

לעומתו, אחת הדמויות הראשיות, ספרית לוחמנית וכוסית, מגלה שבנו של בעל החנות הקוריאני ממש חטוב. לכן היא דופקת נאום נרגש על למה 'ניגאז' זו סתם מילה, ומה שחשוב זה איך מתנהגים, או משהו צדקני וטרחני כזה. כן, מסתבר שלא רק לבנים הופכים לקרציות כשהם חפצים קשות בהזדווגות בריאה. וזה אולי גם הסאבטקסט של הפרק הזה.

בקיצור, הסדרה לא חתרנית או מתוחכמת מדי, אבל לפחות יש לה את הרגעים השנונים שלה. חוץ מזה, היא קלילה, נעימה, וכייפית לצפיה גם בזכות ההגשה שמזכירה קצת את הסגנון של הסדרה 'משפחה בהפרעה'. אבל אם להשתמש לרגע במטאפורה קולינרית, הבעיה איתה היא שבדיוק כמו תאומתה Weeds, שנולדה באותה רשת ובאותו זמן, גם היא נוגעת בנושא שאפשר להכין ממנו מטעמי גורמה, אבל בסוף יוצאת לה סתם פשטידה בנאלית.

המלצה לזכייניות לסיום: אינני שונאת פשטידות, אתן יכולות להביא אותה אם בא לכן.

אתרים נוספים:
פרטים על הסדרה
קליפים מהסדרה
מדריך הטרמפיסט למשתף הקבצים
עוד טלוויזיה בחו"ל

רוצים שאכתוב על סדרה שעוד לא הגיעה לארץ? כיתבו לי ל-nilly01@nana.co.il
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by