בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
אמן על האש: קוביזם  
 
 דביר כהן-קידר ועדי בצלאל    
 
איתן בוגנים

איתן בוגנים ביקר בגלריה הקטנה והקובייתית אלפרד, לשיחה עם דביר כהן-קידר ועדי בצלאל, ממקימי ומציגי המקום, שעושים ומציגים אמנות מהלב

 
 
 
 
 
 
 
 
 
'לובי', צילום צבע, עבודה של דפנה גזית
 'לובי', צילום צבע, עבודה של דפנה גזית   
קמו עשרה אנשים ונשים בוקר רגיל אחד והחליטו לעשות מעשה בלתי רגיל, לשתף פעולה. המניע לפעולתן של אותן נשמות תועות עדיין לא ברור, אבל בזכותן אלפרד הגיעה לעיר. אלפרד היא צנומה, לבקנית ועצמאית, מי שבעבר התגוררה בסטודיו של מרגרט סטרוטר, אמנית מארצות הברית. ללא פטרון או סתם מפורסמון שברה א. את קופות החסכון כדי ללכת בגאון. היא מעט ביישנית, חייכנית, יש שיגידו הססנית, אפילו קפדנית ולא הרפתקנית, אבל גם אויביה הגדולים (שאין מהם עדיין) יודו בזה שתמימותה וטריותה צפות כנגד כוח הכבידה הנוכחי, מושכות ומפתות כמו שאף קוביה לא עשתה כבר יותר מדי זמן. חוץ מזה, מתי בפעם האחרונה (אם בכלל) נפתחה גלריה בתל אביב על ידי קבוצה לא קטנה של אמנים צעירים שכל מבוקשם הוא (לא כסף, לא מופע זיקוקים ולא עוד שורה בקורות החיים) שיבואו זרים לראות את מה שהם מאמינים בו, בכל ליבם. רק רשעים לא יענו לבקשה הזו.
 
'פורטרט עצמי', עבודה של מיכל בנדרסקי
 'פורטרט עצמי', עבודה של מיכל בנדרסקי   
בואו נסלק את המובן מאליו מהדרך, למה אלפרד?
דביר: "על שם אלפרד הכט שהיה קרוב רחוק של אחת האמניות בקבוצה, אפרת גל. אלפרד נולד בגרמניה לפני מלחמת העולם השנייה, בגיל צעיר עבר ללונדון ובשלב כלשהו בחייו הפך להיות המסגר הכי חשוב. הוא בנה מסגרות לאמנים כמו פיקאסו ובייקון, בין היתר. הוא היה גם הומוסקסואל וניסה לקדם בזמנו את הזכויות שלהם. כשחשבנו על שם, אפרת העלתה את הסיפור הזה שהעלה התרגשות בכולנו, אז החלטנו לעשות לאלפרד מחווה".

ואיך מרגישים בחיקה של אלפרד?
עדי: "בגלל שאנחנו קבוצה וחברים באיזשהו אופן, קולגות, זה בא מכיוון של תמיכה והפריה, ממקום נקי".

דביר: "אין לנו אח גדול שמכתיב".

עדי: "זה שינוי מרענן, זה בא ממקום חיובי לחלוטין. אפילו שיפצנו את הגלריה ביחד וכולנו רוצים שזה יגיע למקומות הכי טובים".

מהם המקומות הכי טובים?
עדי: "שאנשים יבואו, יראו את העבודות וייהנו. שנתפתח מהמקום הזה".

אלפרד, אמנם בממדים קטנים יותר, נראית כמו כל חלל לבן אחר בנמצא, למה?
דביר: "יש משהו מאוד אגרסיבי במערכת הגלריות, ואנחנו לא באים מתוך המקום הזה. בלי מרפקים, בלי פרוטקציות, במקום לחכות שיגלו אותנו בחוסר מעש, החלטנו לתלות את העבודות בעצמנו. אני מקווה גם שיפתחו עוד ועוד מקומות כאלה. אנחנו לא באים כהתרסה לסצינת האמנות, אנחנו כן מסתכלים על הדברים בגובה העיניים. מצד שני, אי אפשר להתעלם מזה שאנחנו בשוליים, לפחות במיקום הגיאוגרפי, ופונים לרחוב פלורנטין, שיש בו סוג של תרבות שוליים. איתו ועם הקהילה אנו מנהלים דיאלוג. אבל כן, זו קוביה לבנה שפונה החוצה, אנחנו כן לוקחים את עצמנו ברצינות, כן רוצים להיות מקצועיים, לא לשבור יותר מדי חוקים כדי לתת את הכבוד הראוי לעבודות שלנו. השוני הוא שאלפרד היא לא למטרות רווח".

נדמה אבל שהאגו מרוויח, לא?
עדי: "אנחנו מנסים להימנע מלהגיע למקום שכל אחד ידאג רק לעצמו בשביל הקידום העצמי שלו, הצלחה של אחד, זו הצלחה של כולנו".

הבעיה העיקרית שיכולה להדיר שינה מאלפרד היא כסף.
דביר: "לא מדובר בהרבה כסף והכל מתחלק בעשר. כל עוד זה יהיה חשוב לכולם, זה יימשך. אנחנו מוכנים להשקיע את הכסף כדי לאפשר את החלל הזה, משום שאנחנו מאמינים במה שאנחנו עושים. זו השקעה ששווה את זה".
 
ללא כותרת, שמן על בד, עבודה של דביר כהן קידר
 ללא כותרת, שמן על בד, עבודה של דביר כהן קידר   
מהניסיון הקצר שלי למדתי שבדרך כלל אדם שנכנס לגלריה תל אביבית הוא בעל אינטרס מובהק כזה או אחר, מה אתם עושים כדי למשוך זרים?
דביר: "אנחנו רוצים להתייחס לקהילה וכרגע זה עם חלון הראווה שפונה לרחוב. אפילו עכשיו, לפני הפתיחה הרשמית, אנשים נכנסים ויוצאים כל הזמן."

עדי: "אני חושבת שזה אחד הרעיונות החיוביים של הקבוצה. אמנם אנחנו עדיין לא מגובשים בקשר לתערוכות הבאות, אבל הבעיה היא שכל עולם האמנות הישראלי הוא מאוד איזוטרי. נכון, אדם שנכנס לגלריה נכנס מתוך אינטרס, אז הפעולה הראשונה שלנו היא, קודם כל, שבאמת אפשר להיכנס. נצטרך לחשוב על רעיונות נועזים יותר כדי לתת ערך מוסף.

איך נבחרו חברי הקבוצה?
דביר: "הייתה איזושהי סלקציה מסוימת. הגרעין הראשוני צירף אמנים שצירפו עוד, עד למספר הנוכחי. אנשים הגישו תיק עבודות וההחלטה לגביהם נלקחה במשותף. למשל היה אדם שביקש להתקבל, אולם אחד מחברי הקבוצה סירב, וזה הספיק כדי שהוא לא יתקבל".
 
 
 
ספרו קצת על העבודות שלכם המוצגות בתערוכה.
עדי: "זה חלק מעשר עבודות שעוסקות בשפה שאני מייצרת, דרך אחרת, זווית שונה להסתכל על העולם, קצת מעוותת. זה צילום משוטט, רגעים שלא יחזרו ושאי אפשר לייצר אותם שוב. אני יכולה לצלם סרט שלם ולבחור בסוף רק תמונה אחת. רגע הבחירה הוא רגע מיסטי, זה פשוט קורה, זה נורא חמקמק אבל זה קורה יותר ויותר ככל שאני עובדת. יש בעבודה משהו מאוד שקט שלא כל אחד יכול להתחבר אליו, בגלל זה אני מרגישה שהוא חשוב לי".

דביר: "זה ציור מתוך סדרה שנקראת 'שפת ארנבת'. תמיד התעסקתי בגוף האדם בעיקר בפן הגנטי, בבגידה של הגוף בעצמו. שפת ארנבת זו מחלה גנטית - פניו של העובר לא מצליחות להתגבש עד הסוף בתוך הרחם, ואז כשהתינוק נולד, השפה שלו שסועה וגם האף מעוות. הרפואה המודרנית יכולה לתקן את זה בלי בעיה אבל עדיין היות והתינוק לא מודע לזה, הקללה היא בעצם על ההורים, זו הגנטיקה של ההורים. מרתק אותי המקום של המשפחה, של הגוף, כמה שאנחנו בעצם רכיכות עם קצת שערות, כל הזמן מנסים לשמר את הגוף שלנו, מקדשים אותו, מאז ומתמיד".
 
מהי רמת האופטימיות שלכם בקשר לעתידה של אלפרד?
דביר: "אני כרגע נהנה מהחוויה ולאן שזה יוביל זה יוביל. זו חוויה אדירה מבחינתי".

עדי: "באמת, בכנות אנחנו אומרים את זה".

אני מאמין לכם.
דביר: "זה ממש תענוג, והדברים קורים. אין שום אדם שעומד מאחורינו, זו הכל יוזמה אישית שלנו".


תערוכת הפתיחה 'Intro': תערוכה קבוצתית של אמני הגלריה
הפתיחה: יום חמישי, ה- 22 בספטמבר 2005, שעה 20:00. רחוב פלורנטין 13
משתתפים: לנה דה-לו, ראפת חטאב, נועה ליברמן, עדי בצלאל, מיכל בנדרסקי, אפרת גל, מרגרט סטרוטר, דביר כהן-קידר, דפנה גזית, שרה מרכס.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by