בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
האקדמיה לעצב 
 
 צוות `איזה מקום נפלא` (צילום: ניב קלדרון)   
 
לילך וולך

טקס פרסי אופיר לקולנוע הישראלי שנערך אמש מעולם לא הרגיש חסר טעם יותר

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
אין עוד עסקים כמו עסקי השעשועים, סיפר לנו אירווין ברלין, אין עוד אנשים, כמו האנשים בעסקי השעשועים - הם מחייכים גם כשהם עצובים. הם מחייכים גם כאשר אין להם סיבות, הם צוחקים גם כשמתייחסים אליהם כאל כורי פחם בתחילת המאה שעברה.

לאחר האופוריה של שנת 2004, בה נדמה היה שיש ניצני פריחה מקומית לקולנוע, והיא התבטאה גם בטקס פרסי אופיר, היה נדמה לכל העוסקים בתעשייה שאולי הנה הגיע השינוי. אנשי השעשועים, זאת לא סיפר לכם ברלין, הם חיות אופטימיות, הן אולי מתנהגות בקשיחות ומעשנות בשרשרת, אולי נרגנות למראה ומלאות תלונות, אבל בתוך תוכן, הן חיות אופטימיות שניזונות מתקוות קטנות מאוד.

מאחר ושינעתי את ישבני המופתע מהספה בבית אל כסאות הקטיפה החורקים של המשכן לאמנויות הבמה, אני יכולה לספר לכם שכמו בשביתות החצי אפקטיביות של כורי הפחם בתחילת המאה, כך גם גילדת האמנים נחצתה לשניים. מצד אחד, אלו שנשאו שלטי מחאה נגד חברת הכבלים הוט ומדיניות ההתעלמות מתמלוגים שלה, והמחצית השנייה לבשה את בגדי המעצבים היוקרתיים ביותר שלה ויצאה לחגוג את שניות התהילה שלה על שטיח אדום. ככה רבותי, לא עושים מהפכות.

יחד עם השמחה המסוייגת (עם כל חיבתי לאורי גבריאל, בכל זאת, ראיתי רק קליפים של הסרטים), והפירגון לזוכים, נשאר כל הזמן טעם חמוץ בפה. הטעם שיש למי שמרומה באופן קבוע על ידי מי שמלטף את ראשו. פה ושם נשמעו מחאות – מנחם גולן התפרץ באמוק על העובדה שוויתר על חסדי הקרנות ופנה למשקיעים פרטיים, מארק רוזנבאום, יו"ר האקדמיה לקולנוע ולטלוויזיה, מחה ארוכות (ומוצדקות), על ההתעלמות הגורפת של ערוץ 1 וערוץ 10 מהחקיקה לגבי אחוזי יצירה מקורית, וקרא לדליה איציק, שרת התקשורת לסגור לאלתר את ערוץ 10. אם הגברת איציק מיצמצה באותו רגע, אני צנצנת.

טקס פרסי אופיר לשנה זו, היה חסר רלבנטיות לחלוטין לקהל הרחב. אגב, גם הטריק של להגיד זאת מעל הבמה בבדיחות דעת, לא נוטל את העוקץ מכך שאין שום טעם לנסות לעניין קהל בטקס בן 3 שעות שעוסק בסרטים שאף אחד חוץ מאנשי התעשייה בכלל לא שמע עליהם. פאר של עשייה טלוויזיונית זו לא היתה, למרות שהטקס היה סביר למדי בתכניו, באיפוקו, ובניהולו המוקפד. זהו טקס פרטי לחלוטין, שנעשה על ידי ועבור התעשייה העוסקת והיוצרת, ואני כלל לא בטוחה שיש בו עניין לציבור יותר משיש לכנס של גננות ומורות. לו היה מוקרן לאחר שהסרטים היו באמת מופצים, אולי היה בזה טעם כלשהו, אבל באופן הזה, זה מעט מגוחך.

העניין היחידי שיכול להיות לציבור הוא פשוט למדי – הציבור הוא מסה קריטית מספיק על מנת לדרוש אחוזים גבוהים יותר של אמנות ותרבות. כמעט מטופש לדרוש מציבור שנאבק מול סלי בריאות גרועים, אתיקה מקולקלת של יחס לזקנים ולחולים, מדיניות כיבוש, ושחיתויות במגזרים פרטיים וממשלתיים, להתאחד בשביל מטרה שהיא לכאורה לוקסוס. אבל העובדה היא שתרבות היא תעודת הזהות החיובית היחידה שיכולה להיות לנו כמדינה – הקשר בין התיירות הצרפתית המפתיעה של השנה, והצלחת הקולנוע הישראלי בצרפת בשנה האחרונה - אינה תוצאה של סרנדיפיטי מופלא, אלא שינוי יסודי והדרגתי של חוות דעת אירופאית. אולי בקנה מידה זעיר, אבל עדיין – שינוי.


בקטנה
*היתכן שאסנת חכים היפה טבעה בתוך מרנג בטעם קפה, או שזו באמת היתה שמלה??
 
 
* התמונות צולמו ע"י ניב קלדרון
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by